תיאוריית הקשר התפתחה בשנה האחרונה לכיוונים נוספים. שורה של מאמרים הצביעו על “נקודות דמיון” ו”מכנים משותפים” בין “המדינה האסלאמית” וישראל. אלה כוללים שימוש בשכירי חרב שמוצאם במדינות זרות, ביצוע פשעי מלחמה נגד אזרחים חפים מפשע, קידום חזון הנסמך על קנאות דתית, גזל קרקעות מבעליהן החוקיים, שרטוט מחדש של מפת האזור ופעולה בניגוד להלכות הדת המקובלות. חלקם קבעו כי “המדינה האסלאמית” ו”הישות הציונית” הן “שני צדדים של אותו מטבע”, ולפיכך המאבק בשתיהן צריך להיתפס כמשותף וכמקביל, כאשר ישועתה של האומה הערבית מותנית בעקירה של זו וגם זו מן השורש. כפי שניסח זאת פובליציסט בעיתון הסעודי עוכאז, “גם אם לאל-בגדאדי אין בהכרח ייחוס משפחתי יהודי, הרי אין ספק שמעשיו והצהרותיו יהודיים וציוניים מבחינה רעיונית ודתית”.ח

תיאוריות הקשר

ההסבר לפופולאריות של תיאוריות הקשר בדבר יהדותם של אל-בגדאדי וארגונו נעוץ במידה רבה בצורך של גורמים רבים להתמודד עם האתגר התיאולוגי הסבוך ש’המדינה האסלאמית’ הציבה בפני החברות הערביות-מוסלמיות. פעולותיה הברבריות של “המדינה האסלאמית” והשימוש שהיא עושה ב”דגל האסלאם” מציבים בפני המיינסטרים המוסלמי דיסוננס קשה ומטריד, אותו “יהדותו” של אל-בגדאדי מסייעת ליישב. תיאוריית הקשר מחזקת את הטענה לפיה למרות הסמלים האסלאמיים בהם מנופפת “המדינה האסלאמית” ועשרות אלפי הצעירים המוסלמים הנוהרים לשורותיה, הרי שהיא אינה מייצגת כלל ועיקר את רוח האסלאם. ייחוס תופעת “המדינה האסלאמית” לאויב היהודי החיצוני מהווה הסבר מנחם ומשקיט מצפון, אשר מנקה את המוסלמים מכל רבב ומארגן מחדש את תפיסת המציאות בהתאם לסדר הישן והמוכר.ח

המשוואה “אל-בגדאדי יהודי” ו”המדינה האסלאמית ציונית” נועדה אם כן לפגום בלגיטימיות הדתית לה טוענת הח’ליפות, והיא משרתת את שלל אויביה התורמים, מצדם, להתפשטותה. כך לדוגמה, מאמר בעיתון הלבנוני א-ספיר המקורב לחיזבאללה הצביע על ההקבלות בין “הח’ליפות” ל”ארץ המובטחת” ובין “הפונדמנטליזם היהודי” ל”סלפיה הג’יהאדית”. הסופר העיראקי, פאדל אל-רביעי, כתב כי כינון ‘המדינה האסלאמית’ בעיראק ובסוריה נועד לתת הכשר לישראל כמדינה יהודית-דתית השוכנת לצדה. מאמר בעיתון הירדני הממשלתי אל-דסתור ציין כי כפי שישראל הסתמכה על צביון דתי-יהודי בכדי לשכנע יהודים להגר לפלסטין, כך גם “המדינה האסלאמית” עוטה על עצמה לבוש דתי-אסלאמי במטרה לדרבן מוסלמים לחבור לח’ליפות.ח

הצהרותיו הלוחמניות של אל-בגדאדי נגד היהודים לא נועדו אפוא רק לאוזניים ישראליות. מטרתן בראש ובראשונה להשיב על המתקפות של יריביו המוסלמים מבית ולשקם את מעמד “המדינה האסלאמית” ככזו המקדמת סדר יום אסלאמי וערבי “אותנטי” השם בראש מעייניו את שחרור פלסטין ולא את “הקונספירציות הציוניות” המיוחסות לה. בתגובה לניסיונו של אל-בגדאדי להתנער מ”יהדותו” דרך הצהרותיו, השיב המופתי של סעודיה כי “איומיו כלפי ישראל הם שקר, שהלא הוא ואנשיו אינם אלא חיילים של ישראל”.ח

האינטרסים המשותפים שחולק המחנה הסוני המתון עם ישראל, כך נראה, לא ממש משפיעים על השיח המשגשג אודות האנאלוגיה בינה לבין ‘המדינה האסלאמית’. ובכל זאת, אם ישראל מעוניינת להתנער מהזיהוי השלילי שהודבק לה, עליה לדרוש ממשטרים ערביים ידידותיים שלא לתת במה תקשורתית לתיאוריות קשר מן הסוג המתואר. עד כה אינטלקטואלים בודדים בעולם הערבי יצאו פומבית כנגדן. כמה מהם מצאו בהן התחמקות מהתמודדות חיוניות עם הקיצוניות האסלאמית. “התחנכנו מילדות שהפיתרון הקל ביותר הוא להשליך את בעיותינו על הקולב היהודי ולהרגיש טוב עם עצמנו”, כתב פובליציסט עיראקי ממוצא כורדי. “אולם היום קוראים לאבו-בכר אל-בגדאדי שמעון, מחר יקראו לכורדים שמעון ומחרתיים יקראו כך לי ולך”.ח

ד”ר אופיר וינטר, עמית מחקר “ניובאואר” במכון למחקרי ביטחון לאומי ומרצה באוניברסיטת אריאלד”ר ניר בומס, חוקר במרכז משה דיין לחקר המזרח התיכון ואפריקה

   YNET ד”ר אופיר וינטר וד”ר ניר בומס