אל תהיה צודק

שוב מזכירים את הסבל של הפלסטינים? יש לנו די בעיות משלנו, וכידוע “עניי עירך קודמים”. ניר בומס ושלמה פוקס מזכירים כי לפעמים חשוב יותר להיות אנושי מאשר להיות צודק
ניר בומס ושלמה פוקס

די לרחם על הפלסטינים” זעק עוד מייל תגובה, שהצטרף לקולות נגד מי שהעז, מידי פעם, לשבור את הקו הממלכתי ולדבר מעט גם על הנעשה בצד השני. ההתחסדות הרי היא מאיתנו והלאה, שהרי די להבלגה אחרי שמונה שנים, ואולי די גם להפסקת האש. רק חבל שלא גמרנו. וחוץ מזה, זמן אין לנו לסבל של אחרים, יש לנו די בעיות משלנו. הרי רק אתמול פורסם כאן דו”ח העוני של הביטוח הלאומי. מדד עומק העוני נושק כבר ל-35 אחוז, או ל-1.6 מיליון נפשות שכחציין ילדים. ולכן כדאי שנסתפק בכאב הזה, שהרי איש לא יעשה זאת בשבילנו. די לנו מכאבם של אחרים. ככלות הכל, עניי עירך קודמים.

ואכן “עניי עירך קודמים” נקבעה להלכה גם על פי שולחן ערוך, והשלכותיה באות לידי ביטוי קיצוני בשאלות של חיים מול חיים, וחיים מול כלכלה, עוד בימי תלמוד. רבי עקיבא לימד על מקרה שבו שניים היו מהלכין במדבר, כשלפניהם דרך ארוכה ובידם רק קיתון אחד של מים. בידיעה שלא יוכלו להגיע שניהם אל מקום יישוב, חלק רבי עקיבא על דברי בן פטורא וקבע כי “חייך קודמים לחיי חברך” (בבא מציעא ס”ב).

רבי יוסי, תלמידו של רבי עקיבא ומגדולי התנאים, נדרש אף הוא לסוגיה של מים וחיים: שני כפרים יש, וביניהם נחל אחד הנובע ממעיין שמוצאו בכפר הראשון. גם כאן דומה שאין מים לכולם ויש לברר מי יוכל להשתמש בהם ולְמה – לשתייה, השקיה ואפילו לכביסה. נחלקו החכמים בדעתם, אך לבסוף חורצים הלכה לפי רבי יוסי, הגורס גם כאן ש”עניי עירך קודמים” – ושלפי כלל זה אפילו כביסת אנשי הכפר הראשון קודמת לחייהם של אנשי הכפר השני. מכאן, שרק לאחר שסיימו אלה את כל ענייניהם, יוכלו לפתוח את הסכר ולהעביר מעט מים, אם נשארו, ל”עניים אחרים”.

אני ואני ואני ואני

דומני שלא זר הוא הלך הרוח הזה של “אני ובלתי אין עוד”. ההסתכלות על הכאן, העכשיו, הקרוב – ואולי גם ההתרחקות מהכלל, מהמדינה ומהקהילה (שבולטת אולי קצת פחות בשעת מלחמה) – דומה כטבעית לנו קצת יותר. דתיים עם דתיים, חילונים עם חילונים, ערבים עם ערבים. איש איש לעצמו. כמובן שדווקא בשעת משבר מיטשטשים כל אלה. נשכחים אחוזי הגיוס שבימים כתיקונם יורדים גם בסדיר אפילו ל-70 אחוז; נשכחת מעט שנאת החינם המתחלפת בחיבוק עז של העורף שהפך לחזית; נשכחים הכחולים והכתומים – שהרי כולנו כבר צבע אחד, צבע נאה ואדום. ואם כך הוא, הרי שלבטח אין הרבה מקום לדבר על האחר, שהוא בטח כבר לא משלנו. ועוד נוסיף ש”שונא עשו ליעקב” וש”אמרנו לכם” וש”עכשיו מלחמה” וש”אין זמן להצטדקות”.

אבל גם בבא מציעא לא מסתיימת כאן. איסי בר יהודה, אחד מתלמידי החכמים, בוחר שלא להסכים לדעת רבו. אמנם “עניי עירך קודמים”, אבל כיצד כביסתן של אלו קודמת לחייהם של אלו? הוא מקשה, ועוזב את בית המדרש בטריקת דלת. חז”ל, שאולי לא יכלו לסתור את הלכתו של גדול הדור מסיימים ברמיזה שאולי צדק אותו איסי.

עיון עמוק יותר בטקסט מגלה בגמרא נופך בעייתי עוד יותר לעקרון “עניי העיר” – ואולי לא בכדי קרובה המילה “עני” למילה “אני” – שהרי בצמצום מעגל הקרובים נשאר רק ה”אני” לבסוף. לא ה”אנחנו”, לא ה”אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד”, לא הערבות ההדדית וסיכון חיים בשביל אחר, גלעד שליט למשל. מדוע? האם חייו קדושים יותר משלי? לא על פי שיטה זו.

לא מדובר ברחמים

דומני שהנמשל מורכב קצת פחות מסיפורי המעשה. לעקרון – גם אם צודק הוא – ישנם גבולות. כדין “אל תהיה צודק תהיה חכם” כך גם כאן כדאי לשים לב מתי עוברים את הגבול – הן את זה של ההתלהמות, הן את

זה של ההצטדקות והן את זה של הביקורת. אכן, על המלחמה צריך לומר מלחמה צודקת ומוצדקת. אך עם זאת יש לזכור כי הצדק אין מקומו בשדה הקרב ובשמו נהרגים רבים וגם כאלה שלא חטאו מעולם. קהות במקום אחד תצטרף עד מהרה לקהות במקום אחר.

מה עוד שמשל המים והכביסה דומה שנכון גם בעזה וגם כאן אצלנו. מלחמה לנו בחמאס ולא בפלסטינים, ואוי לנו להרבות את אויבנו, שגם כך עולים עלינו עשרת מונים במספרם. ואולי כאשר הצלחנו להוריד את סף הרגישות כלפי האחר, אין לנו להתפלא שסף רגישות זה ירד גם אצלנו. דווקא עכשיו, הן בשביל עצמנו והן בשביל אחרים בעולם, כדאי שלי ניפול במלכודת ה”אני”. אל לנו להפגין אטימות מוחלטת לא כלפי האחר ה”אחר”, ולא כלפי ה”אחר” שלנו. לא רחמים הם אלה כי אם פשוט אנושיות.

ניר בומס הוא עמית במכון לחקר מדיניות הטרור בהרצליה. שלמה פוקס הינו מחנך ומנחה בתוכנית “קולות”.

Leave a Reply

Your email address will not be published.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.