אסור להשתמט מהחובה החברתית

לאור המלצות ועדת ברוורמן ואיומי הסרבנות, ניר בומס מזכיר לדן חלוץ: לצבא יש יותר מתפקיד אחד באותו היום עצמו שבו החליטה הממשלה לאמץ את מסקנותיה של ועדת ברוורמן בעניין שרות המילואים בישראל, פורסם גם “מכתב שמינסטים” נוסף. 250 החותמים על המכתב קוראים לכל בני הנוער לקראת גיוס ולכל החיילים בצבא הישראלי לשקול מחדש אם “לסכן את חייהם ולקחת חלק במדיניות הדיכוי וההרס”.


המלצות ועידת ברוורמן קוראות לשינוי משמעותי במערך המילואים, שיופעל בעתיד בעיקר למטרות אימון וחירום ולא לצורך תעסוקת ביטחון שוטף. מעבר לנושאי ייעול מערך המילואים ושינוי תפיסת שירות המילואים בצה”ל, מצביע דו”ח ברוורמן על העובדה שהחברה הישראלית השתנתה, ושאולי היא מתקשה לעמוד בנטל המילואים שעד עכשיו נתפס כאחד מסמליה וממאפייניה. דומה שמכתב השמיניסטים, יוזמת מספר תלמידים מתל-אביב, מאשש מסקנות אלה ובעצם מצטייר כבר כצעד לא מפתיע – בוודאי אחרי שתנועת הסרבנות הספיקה להתבסס לצבור גם לא מעט זמן תקשורת. מתל-אביב, יש לזכור, יצאה לאחרונה גם עמותת הורים הקוראת לבניהם שלא להתגייס לשטחים. שם גם התקיימה הפגנת תלמידים שקשרו עצמם לגדר בית הספר, במחאה על כך שקצין צה”ל הגיע למקום על לדבר עם התלמידים על הגיוס הצפוי. 

צה”ל, בינתיים, הספיק להגיב בגינוי התופעה ובהוצאת הנחיות נוספות למפקדים בעניין תופעת הסרבנות. ההנחיות מאפשרות יחס תקיף יותר ושימוש בעונשי מאסר. הענישה תצליח, אולי, להרתיע את מקצת מהחתומים – אך יש לראותה בבחינת תחבושת זמנית ולא תרופה אמיתית לנושא אמיתי הדורש טיפול בצה”ל. 

מכשיר אינטגרציה יעיל
למרות ניסיון ההתמקצעות המתמשך – שהחל עוד בתקופתו של אהוד ברק עם הניסיון ליצור “צבא קטן וחכם” – ולמרות ניסיונותיו הנכונים להתרחק מפוליטיקה, מוצא הצבא את עצמו במרכזו של הוויכוח הפוליטי. ארבע השנים האחרונות שיבשו לא רק את פעילות האימונים של צה”ל, שנשחק בתעסוקה מבצעית בעזה ואיו”ש, אלא גם את דימויו כצבא העם וכמוסד ש(עדיין) נתפס כאמין ביותר מבין מוסדות הציבור בישראל. 

על פי נתונים שנציג ראש מנהל הגיוס בצה”ל, אל”מ רוגובסקי, ב-2005 הצליח הצבא לגייס פחות מ- 80% ממחזור הבנים ברי הגיוס ופחות מ 70% ממחזור הבנות. פחות מ-70% מאלו שהתגייסו מצליחים גם לסיים את תקופת השירות המלאה. האחוזים החסרים, על פי נתוני הצבא, אינם רק ה”חשודים הרגילים” המצהירים על תורתם כאומנותם, אלא גם קבוצה גדולה יותר הכוללת נתח גדל והולך של “בלתי כשירים” (פרופיל 21) וכן קבוצות אוכלוסייה הכוללות עולים חדשים, שעליהם דומה שצה”ל ויתר מראש. ה”סרבנים”, שעדיין אינם רבים במספרם, עלולים ליצור קטגוריה נוספת. 

הכרסום המתמשך בקונצנזוס סביב צה”ל ובתפישת השירות בו רק העצימו בתקופת האינתיפאדה, שתרמה להצבת הצבא בלב הוויכוח הפוליטי. תופעת ה”סרבנות” מחד – שעל פי סקר שערך לאחרונה המכון לדמוקרטיה, זוכה לתמיכה משמעותית בקרב בני הנוער – וסירוב הפקודה מאידך – הזוכה לגיבויים של רבנים ואישי צבור – בודאי שלא סייעו לעניין זה. בקרב חיילי המילואים, שם אחוזי הגיוס עומדים על כ-3% בלבד, המצב גרוע עוד יותר.  

צה”ל, שהצליח לייעל את מנגנוני המנהלת הלוגיסטיקה והארגון שלו, גם לא ממש מעוניין בקליטת חיילים חסרי מוטיבציה שאינם כשירים ללוחמה ועשויים לדרוש משאבים רבים רק כדי להחזיקם בשירות. חיילים כאלה, הזקוקים לתמיכה נוספת, גוזלים את זמנם של מפקדים ודורשים את החזקתו של סגל מנהלי ייעודי, נתפסים אולי כיקרים ומיותרים. ובכל זאת, צה”ל עדיין נתפס – ובצדק – כמכשיר האינטגרציה החברתית היעיל ביותר שיש למדינת ישראל וכאחד הגופים היחידים שביכולתם לקדם ולמנף אוכלוסיות חלשות. 

זווית הסתכלות רחבה
עבודתו של צה”ל עם העולים החדשים, ובמיוחד עם אוכלוסייה גדלה של עולים לא יהודים (קרוב ל-8,000 כאלה משרתים בצה”ל כיום), ראויה לציון למרות שהיא רחוקה מלהיות מקפת. צה”ל הוכיח שהוא מסוגל לטפל בנושאים סבוכים אלה, ובכך לתרום משמעותית לעיצובה של החברה הישראלית שעדיין נמצאת בתהליך בנייה והתגבשות. עם זאת, גם משימות אלה עומדות כיום בסימן שאלה. מוקדם יותר השבוע ביקשו חברי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת לבטל את מסגרת ה”שירות המוכר”, במסגרתו משרתים חיילים בעלי פרופיל נמוך בתפקידי סיוע והוראה (בין השאר במגזר החרדי). היחלשותו של צה”ל כגוף קונצנזואלי ונטייתו הטבעית להתרחק ממשימות חברתיות הנתפשות כמשניות ויקרות עלולות לשחוק עוד יותר את מעמדו כצבא העם וליצור פער שספק אם יתמלא על ידי מערכות אחרות. מסגרות ה”שירות המוכר” וה”שירות הלאומי” יכולות דווקא לפתור את מקצת הבעיות הגורמות לאחוזי הגיוס הנמוכים. כל עוד הגיוס לצבא נשאר במעמד של חובה אזרחית, יש לחשוב על הרחבתן ולא על ביטולן.

הרמטכ”ל החדש נוחת בתפקידו בתקופה שלא תאפשר לו פסק זמן למחשבה על נושאים אלו. ההתנתקות, האיום האיראני והמציאות המשתנה בצפון תגזול, ובצדק, את מירב זמנו. עם זאת, כניסתו של ראש חדש הינה זמן מתאים לדיונים בנושאים מסוג זה. יש לקוות שראיית-העל האווירית של הרמטכ”ל החדש לא תפספס את התמונה הכוללת ולא תאבד את זווית ההסתכלות הרחבה על תפקידו של הצבא במדינת ישראל.

דווקא בתקופת שינוי והסתגלות ובעיצומה של קליטת עלייה, חשוב שצה”ל יישאר “צבא העם” וימשיך את למלא את תפקידו ככור ההיתוך של מדינת ישראל. יש להמשיך ולראות את צה”ל לא רק כגוף המופקד על הגנת המדינה מפני איומים מבחוץ אלא גם כגוף שצריך להמשיך ולתרום את חלקו כדי לחזק את החברה מבפנים. בעוד הרפורמה במערך המילואים הינה צעד חשוב ונדרש, הדיון במערך השרות הסדיר עדיין לא מוצה וחשוב שיתקיים. צבא ההגנה לישראל משתנה – וטוב שכך –  אך כדאי שיהיה זה שינוי מושכל שיוכתב ע”י תכנון וחשיבה ולא על ידי כותבי מכתבים ועצומות. מכתב השמינסטים מהווה תזכורת נוספת לכך שאין מנוס מחשיבה רחבה ועמוקה יותר גם על נושאים אלו.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.