גם צעירים ליברלים הם מזרח תיכון חדש

גל המחאה שהחל כנגד הריסת הפארק הציבורי גזי באיסטנבול צבר תאוצה הן בגלל התגובה הכוחנית של המשטרה ברחבי טורקיה הן בגלל הצטברות של כעס על השיטות הכוחניות של הממשלה בכלל ועל האסלום הזוחל של המרחב הציבורי (בגרפיטי קולע ליד שכונת טקסים נכתב: “אסרתם על מכירת אלכוהול אז האנשים התפכחו!”). בזמן שהתקשורת הישראלית התמקדה בעסקת הפיצויים למשפחות נפגעי המאווי-מרמרה, הטורקים החלו במחאה חברתית משלהם במטרה לשנות את מדיניותה של הממשלה, ואם אפשר, גם את אלה העומדים בראשה.

 טורקיה, הדמוקרטיה המוסלמית בעלת החזות האירופאית כמעט הנשקפת מרחובות איסטנבול, רחוקה מלהתנהל בסטנדרטים של האיחוד האירופי שאליו ביקשה להצטרף. כבר כמה שנים שהיא מככבת במקום השני ברשימת המדינות המובילות במאסר עיתונאים. על פי הארגון לשיתוף פעולה אזורי באירופה, ה-OSCE, שישים ושבעה עיתונאים טורקיים נמצאים מאחורי סורג ובריח, המספר הגבוה ביותר מבין חמישים ושבע חברות הארגון. בשנה שעברה עמד מספר העיתונאים הכלואים על תשעים וארבעה, מספר שעבר את המספר המדווח של העיתונאים הכלואים במתחרותיה, איראן וסין.

 ה-OSCE מצא שטורקיה מפעילה את הצנזורה המפותחת ביותר מבין כל חברות הארגון. במדינה ישנם עדיין נושאים שאסור לדבר עליהם ולא מעט אתרי שאינטרנט שאסור לקרוא. חוק מספר 5651, שהתקבל בשנת 2007 במטרה “לנהל את פרסומי האינטרנט ואת ניצול האינטרנט למטרות פשע”, הכניס ששה עשר אלף אתרים נוספים לרשימה השחורה הארוכה של אתרי אינטרנט אסורים בטורקיה. האתר הפופולריYoutube נאסר לצפייה, ומספר יישומים של גוגל נחסמו בשנת 2008 בהוראתו של בית משפט מקומי. שלוש שנים לאחר מכן הגדיל לעשות המשרד לתקשורת וטכנולוגיה וקבע רשימה של 138 מילים שאסורות לשימוש באינטרנט. על רקע זה גזרו עיתונאים רבים על עצמם צנזורה עצמית, וכאשר הפרו אותה הם נענשו. באפריל האחרון, למשל, סרב היומון החשוב “מיליית” לפרסם את מאמריו של הפובליציסט הבכיר הסן ג’מאל למשך שבועיים, לאחר שג’מאל עורר את חמתו של ארדואן בעקבות מאמר ביקורת שפרסם על הקשר המעוות שבין הון, שלטון ועיתון.

 אין תמה, איפוא, שרשת הטלוויזיה הרשמית ולצדה רשתות הכבלים הטורקיות “בחרו” שלא לדווח על ההפגנות והעדיפו, לרוב זעמם של המפגינים, לשדר תכניות פנאי, בישול וסרטי טבע על פינגווינים (שהפכו בינתיים לסמלי המחאה). הממשלה ניסתה לטפל גם בפייסבוק ובטוויטר כדי למנוע מהם להפוך לכלים מרכזיים בהפצת המחאה, כפי שארע בכיכר תחריר.

  הטורקים מתמודדים עם הצנזורה על “מחאת טקסים” בהומור. כאשר האשים ארדואן את המפגינים בביזה (“צ’אפול” בטורקית) הפיקו אנשי המחאה את הסרטון צ’אפולינג כל היום(על משקל הלהיט Everyday I’m Hustlin’) שבו נראים המפגינים רוקדים דווקא. עלי איהסאן ורול, כוכב תוכנית הריאליטי “קאלימה אוינו” (משחק המילים) שבה מתבקשים המשתתפים לנחש מילים כדי לזכות בפרסים, בחר בתכניתו שאלות ומילים כמו פארק, גזי, מסכות גז והפגנה. שתי השאלות  האחרונות היו: המילה לויתור על משרה ללא כפייה (התפטר, אחת מסיסמאות ההפגנה) ומילה המביעה צער על מעשה לא ראוי שנעשה (התנצלות, גם היא אחת  מדרישות המפגינים).

 זינפ גמביטי, פרופסורית בחוג למדע המדינה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטת בואזיצ’י באיסטנבול, החליטה גם היא להצטרף למחאה. במייל ששלחה לסטודנטים שלה היא שאלה לשלומם (במיוחד כיוונה לאלה שהשתתפו בהפגנות) והודיעה להם שלא ידאגו בעניין שיעורי השלמה או מבחן הגמר של הקורס. היא הבטיחה לשלוח להם, תחת זאת, שלוש שאלות הנוגעת למצב הנוכחי בטורקיה, וביקשה תשובה קצרה על אחת מהן תוך הבטחת הציון 100 למי שיענה. “עתיד הארץ חשוב הרבה יותר ממבחני גמר וציונים – ואתם העתיד הזה!” היא כתבה, ושלחה את הסטודנטים להפגין.

 ה”קיץ הטורקי” שעדיין נראה רחוק מסיום אינו שכפול של גל המחאות ששטף את המזרח התיכון והתגלגל אחר כך לאירופה. טורקיה אינה רעבה ללחם. דווקא בעשור שבו היא נשלטת על ידי מפלגת הצדק והפיתוח של ארדואן צמחה כלכלתה בקצב שנתי של 5%. התמ”ג לנפש שילש את עצמו וגם התיירות פרחה, עם 36 מיליון תיירים שהגיעו לטורקיה ב-2012. גם הצבא, שומר החילוניות בטורקיה, אינו מביע עמדה עד כה, אם כי סביר להניח שראשי הצבא דווקא רואים את ההפגנות בעין יפה. קשה גם לכנות את ההפגנות עד כה “עממיות” שכן רוב המוחים הם צעירים חילונים שנאבקים על מה שהם רואים כגניבת המדינה (השבוע הצטרפו אליהם כמה מהאיגודים המקצועיים ומפלגות אופוזיציה). במילים אחרות, ארדואן עדיין נהנה מבסיס תמיכה רחב ברחבי המדינה.

 אך למרות ההסתייגויות הללו יש גם מקום להשוואה בין ה”קיץ התורכי” לעונות שקדמו לו במזרח התיכון.

 לצעירים החילונים, דור האינטרנט, נמאס מצנזורה, מההשתקה ומהחיבור שבין דת ומדינה, והם אלה שהנהיגו את המחאות בתוניס, במצרים ובטורקיה. אפשר להוסיף אליהם את גל המחאה באיראן בשנת 2009. כמו בטורקיה, גם בתוניסיה ובמצרים מחו על “חטיפת המדינה” לפני שהמהפכה שלהם נחטפה בעצמה על ידי אסלאמיסטים שהנהיגו “פוליטיקה חדשה”. עדיין מוקדם להבין את המשמעות האמתית של גל המחאה הטורקי אך נראה שגם הוא מצטרף לשיח החדש באזור, המתמקד במאבק שבין העבר לעתיד ובין הדת למדינה. זהו שיח שבו הצעירים, דור המחר של המזרח התיכון, נחושים להשתתף. למרות שעד כה מצאו עצמם הקולות הליברליים והחילונים במיעוט ונדחקו לשוליים, כדאי לשים לב אליהם ולבשורה שהם מנסים להביא. גם הם מחזיקים במפתח ל”מזרח התיכון החדש”.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *