היו אלה מעשיהם של המעטים – קבוצת קיבוצניקים חברי השומר הצעיר שירדה לפרק חממות בגוש קטיף ולהרכיבן במיקומן החדש – שהזכירה לנו השבוע איך באמת בונים  גשר. אנשי השומר הצעיר לא היו היחידים שנחלצו לעזרה, אך עצם המעשה ראוי לציון דווקא בגלל שבירת המיגזריות שבו, דבר בוער וחסר בימים האלה.
הצטרפתי לאחת מהקבוצות האלה השבוע כדי לחלוק כמה שעות טובות של עבודת אדמה, חיבור ואופטימיות. ראיתי שם לא מעט  חובשי כפות, מעט תל-אביבים, קבוצת חיילים שהגיעו מרגילה, שבט שלם של צופים וקבוצת נערים מכפר ורדים, שהגיע לכאן בטרמפים פשוט כי שמעו שמישהו צריך עזרה.

מלכתחילה המילה “יהודי”, שנצבעה כבר מזמן בכתום בוהק, התקשתה מאוד להירתם לגשר הקירוב גם ללא הקריאות הבודדות של מנהיגי המחנה לסירוב פקודה או תמונות הבקבוקים וחומרי הניקוי שהושלכו אל עבר נציגיה של המדינה היהודית, שנתפסו כאויב האכזר של הרגע.

ברגעי המבחן, אמנות ההבנה ההדדית, כמו זו של גביזון-מידן, נזרקו מיד הצידה, כאילו תקפות הן רק בימים של שלווה. היהודי שאינו מגרש יהודי, אמרה אומללה , רק סייעה להעמיק את  השסע הדתי-חילוני – או ה”יהודי”, כפי שבאמת צריך לקרוא לו.  

העובדה שהיו אלה נערים כתומים חובשי כיפות, ולא תושבי קטיף, שהיו אחראים למירב התמונות המבישות יותר משבוע ההתנתקות, מעידה גם היא על מה שבמבי שלג כינתה “ההתנתקות הפנימית הגדולה של הציונות הדתית”. “ההסתגרות, המלווה בתחושה פנימית עמוקה של צדק שאינו מבקש ואינו זקוק לאישור חיצוני”, כותבת שלג, גרמה לרבים מחברי הציבור הדתי לאומי עיוורון קשה.

העיוורון מדבק מהר
אך העיוורון, כמו בספרו של ז’וזה סארמאגו, מדבק מהר. יוסי שריד, שכבר מזמן מנהל מסע צלב כנגד הכיבוש ונציגיו “הקוזאקים” הידועים בשם מועצת יש”ע, הגדיל לעשות השבוע כאשר כינה “פושעים” את הנהגת המתנחלים והסביר שמדובר בחבורה קטנונית של מתיישבי וילות זוממי בצע, שעכשיו כל שרוצים הם הינו בהגדלת הפיצוי הניתן בידי הממשלה. לדידו, גם כך הם קיבלו יותר מדי עד כה ולכן אין טעם להפריז בטיפול בטענותיהם הקטנוניות (למשל, של משפחה בת 12 נפשות שקיבלה רק חדר אחד במלון בירושלים). 

מפעל שלם של התיישבות, הקרבה, בנייה ורוח נעלם מדבריהם של מנהיגי המחנה השמאלי הזחוח, שהזדרז לרקוד על ניצחון השקפת עולמו שהושג על ידי האויב שהפך לידיד, אריאל שרון.

עבור מנהיגי השמאל, כמו מרבית תושבי תל-אביב שההתנתקות הייתה מהם והלאה, אין זה מקום הדורש עצירה למחשבה, רגע של הזדהות, חיבוק או, חס וחלילה, הושטת יד לעתיד. גם ברגע עצוב וכואב נעדרת מכאן מילת הערכה לאנשים שהקריבו יותר מהרבה אחרים בשם המדינה ובשבילה.

להיפך. אולי זהו אפילו זמן לפתוח בקבוק שמפניה בעוד תושבי קטיף קורעים בבגד וסופרים שבעה ושלושים. בעצב ציין אריאל סג”ל שאף לא חילוני אחד קיבל את מפוני גוש קטיף בכותל בירושלים. המחנה שלנו, כנראה, עסוק בדברים חשובים יותר.

מעטים הקולות, הנשמעים בעיקר מצידם של קציני מילואים בכירים כדוגמת עוזי דיין, המזכירים לנו בימים האלה שאנחנו עדיין עם אחד ושכדאי לנצל את השבר הזה על מנת שנתחיל בתהליך של התקרבות, שתחליף, אולי, את הדינמיקה של קרבות פנימיים  והשמחה לעד.

אולי זהו הזמן להזכיר שברגעים כאלה יש לזכור את הדברים העמוקים והחשובים יותר מחילוקי הדעות הנוקבים ביותר שיש בינינו. ההתנתקות, באופן אירוני, החלה בסימן תשעה באב, חורבנו של בית המקדש שנגרם בגין שנאת החינם של בני ישראל שעלתה במפלסה עד ששכחו שאויב משותף להם ונלחמו במקומו אלה באלה.  

אולי הגיע הזמן שנכיר טוב יותר את הצד השני, שעד כה הוצג לנו רק בצידה הנגדי של ההפגנה. אם יש לנו אהבה – כתומה וכחולה – ואם אנחנו באמת רוצים שהיא תנצח, כדאי שננצל את הימים האלה כדי לדבר ולהכיר קצת באמת.