אירועי הימים האחרונים אינם פשוטים ומעוררים לא מעט מחשבות שהתעצמו דווקא לנוכח מעורבותי במפר קבוצות העוסקות בדו קיום ובנסיון לשמר את התקווה לשלום באזורנו.  אני מצרף משהו מהמחשבות האלה המתייחס לשאלה שמשום מה לא מוצאת את מקומה כאן – היכן נמצא קולו שלמחנה  השלום? אשמח לשמוע את דעתכם על הפוסט הזה ותודתי נתונה לידידי היקר, עידו מזרחי, על שסייע בחשיבה ואף מצא את הציטוט המובא כאן מספר הלימוד הפלשתינאי.ג

Cause out on the edge of darkness,
there rides a peace train
Oh peace train take this country,
come take me home again

“כי על קצה החשיכה,

שם דוהרת רכבת השלום

,הוי רכבת השלום, קחי את הארץ הזאת

בואי לקחת אותי הביתה שוב”ע

קאט סטיוונס/ יוסוף אסלאם

האירועים סביב טרגדיית “משט החופש” ממשיכים להתגלגל, אולם העולם כבר נשטף בגלים של הפגנות, גינויים וקריאות נקם. הניסיון הישראלי להשתלט על שש ספינות אזרחיות הסתיים במותם של עשרה אנשים ובפציעתם של שלושים, וכונה על-פי רוב “קטלני”, “לא אנושי” או ” חסר- פרופורציה ” במקרה הטוב.

הגינויים, למעשה, הגיעו מכל החוגים הדיפלומטיים. מזכ”ל האו”ם באן קי-מון גינה את האלימות ודרש הסברים. שר החוץ הרוסי כינה את הפעולה “הפרה דוחה של החוק הבינלאומי”. נשיא מצרים, חוסני מובארכ גינה את השימוש המופרז והבלתי-מוצדק בכוח ותורכיה מסרה שייתכן ויחסיה עם ישראל לא יתאוששו בעקבות “התקפה בלתי-אנושית” זו.י

מספר שאלות רק החלו לרחף באוויר; כיצד ההשתלטות הישראלית, וזאת עוד לאחר פרק זמן מספיק לתכנון ויכולות מתקדמות, הסתיימה בכמות גדולה כל-כך של אבידות ופצועים? האם רמת הכוח וטקטיקת הפעולה הייתה מוצדקת? מה קרה להבטחה של “פעולה בלתי-אלימה”? ומה היה טבעה האמיתי של השיירה “ההומאניטארית” הזאת?י

אצלנו, במזרח התיכון, תשובות פשוטות לא יספיקו. אבל מה שכבר ברור הוא שלא מדובר בסיפור פשוט של שיירה הומאניטארית אזרחית שהותקפה על-ידי פיראטים ישראליים.  ארגון ה “אי.איץ. איץ” , ארגון הצדקה התורכי-אסלאמי שמאחורי משט הסיוע זכה לשבחים על שליחת עזרה מסביב לעולם, אבל גם הואשם בתמיכה בקבוצות אסלאמיות קיצוניות כולל חמאס. מסמכים מבית-המשפט של מדינת וירג’יניה בארה”ב (ארה”ב נגד עבד אל-רחמן אל-עמודי) ומהמכון הדני ללימודים בינלאומיים חושפים את הטבע הפחות “הומאניטארי” של ארגון צדקה זה, שככל הנראה קיים קשרים עם חמאס, אל-קאעדה וארגונים אסלאמיים מיליטנטיים אחרים היושבים באלג’יריה, לוב ותורכיה. בשנת 1997, פתחו הרשויות בתורכיה בחקירה פלילית נגד הארגון אז נחשפו עסקות רכישה  של נשקים אוטומטיים מקבוצות אסלאמיות מיליטנטיות. בפשיטה על משרדם באיסטנבול נמצאו  כלי נשק, חומרי חבלה, הוראות להכנת מטעני חבלה ודגל נושא מסר של ג’האד . מניתוח המסמכים על-ידי הרשויות בתורכיה עלה שמנהיגי ה- העצורים היו בדרכם להילחם באפגניסטאן, בוסניה וצ’צ’ניה. דו”ח של המודיעין הצרפתי קישר את העומד בראש הארגון, בולנט יילאדרים, כאחראי על גיוס ושילוח חברי הארגון לאזורי מלחמה במדינות אסלאמיות על-מנת לצבור ניסיון מלחמתי בדרך הג’יהאד. אחת מהפעולות “ההומאניטאריות” האחרות של ה ארגון היתה תשלום למשפחות המחבלים המתאבדים לאחר שפוצצו עצמם  בערים ישראליות. מידע זה, אגב, לא חמק מעיני התורכים ובמהלך רעידת האדמה שם ב-1999 נאסר על הארגון  לסייע באסון מאחר והממשלה סימנה אותו כמסוכן וקיצוני.פ

חלק מהלך רוח זה, גם לא חמק מהספינה. לפני העלייה לסיפון הודיע בולנט יילאדרים ש”אנחנו הולכים להתנגד, וההתנגדות תנצח”. צעקות “אינתיפאדה, אינתיפאדה, אינתיפאדה” ליוו את הנוסעים לקראת המגע עם הספינות הישראליות ורשת אל-ג’זירה תיעדה במצלמה את השאגות “ח’ייבר, ח’ייבר”, המסמלות את לתבוסת היהודים בקרב ח’ייבר שבחצי האי-ערב בשנת 628: “ח’ייבר, ח’ייבר הוי היהודים- צבא מוחמד שוב ישוב” .ן

כמובן שאין בכל אלה לשמש  כאמתלא לפעולה ישראלית כוחנית ואולי אף חסרת זהירות. אולם, תוך כדי חשיפת הפרטים וחילופי ההאשמות, שאלה חשובה יותר צריכה להישאל: היכן נמצא כאן  קולו של השלום?ו

כיצד הגענו למצב ש”קולו של השלום” מתחבא, לכאורה, רק מאחורי משט של קיצוניים שמטרתם לספק עזרה לממשלה התומכת נמרצות בטרור וידועה כמפרה בוטה של זכויות אדם? בעוד שהקריאות לסיים את המצור על עזה מוצדקות במידת-מה, מדוע חייבות הן  להיעשות על ידי פרובוקציות  המתרגמות  לפעולות אלימות? כיצד הגענו לנקודה שפעילי שלום נדחפים להגן על יוזמה שהקשר בינה לבין מאמצים להבניית שלום הינו רופף ביותר? האם ייתכן שהחלטנו לאמץ את הניתוח של הפעיל ההודי, ארונדאטי רוי, שטען שעבור המדוכא, שלום יכול להיות רק מלחמה? והאם נצדיק, בשם השלום, אלימות וטרור? אולי. ספר לימוד פלסטיני לכיתה י”א בנושא לשון שנלמד השנה סיפק תשובה אפשרית: “אם אתה רוצה שלום, היה נכון למלחמה”.ג

תסבוכת המשט מסתמנת כקו פרשת מים שיוסיף ללהבות הסכסוך באזור. יחסים דיפלומטיים עשויים להינתק. ישראל מגונה, ואלימות עלולה לפרוץ. האבדות בנפש, יש שיאמרו, לא הלכו לשווא מאחר וזו היתה מטרת התרגיל: ליצור פרובוקציה בינלאומית שתבודד את ישראל ותעניק לגיטימציה לחמאס. ראש ממשלת החמאס כבר הכריז על “יום החרות” וגם לדידו, כנראה,  רק האלימות תדע להביא את השלום.ס

המחנך וההוגה הברזילאי פאולו פריירה שכתב רבות על העצמת החלש דיבר על פדגוגיה משחררת, אשר תיצור, תודות לחשיבה ביקורתית, אדם המשוחרר מכבלי המעמד המדכא והמפלה. אך יש להיזהר, הוא הוסיף, שבתהליך המאבק לחופש לא יאמץ המדוכא את נורמות המדכא היות וחופש של אומה אחת לא יוכל להתגשם על חשבון דיכוייה של אומה אחרת.  רבים מאיתנו הודו כבר מזמן שהכיבוש מסכן את ישראל כחברה וששלום הוא יעד אסטרטגי שלנו ללא קשר לשאיפותיהם של שכננו. אך אולי בלהט השלום הזה כמה מאיתנו לא שמו לב שמרוב כוונות טובות התחלנו לגבות דווקא את מחרחרי המלחמה. רכבת השלום, למרבה הצער, פספסה כרגע תחנה נוספת.ע

ניר בומס הוא עיתונאי ופעיל שלום. עידו מזרחי הוא חוקר במכון לניטור השלום והסבלנות התרבותית בבתי הספר