יום חמישי, 24 ביולי
לפני ימים מספר, באצטדיון פואד שיהאב שבפרברי בירות, נערך משחק גמר הגביע הכדורסל שבין שתי קבוצות העילית הלבנוניות: לה-סאג’יס וריאדי. כדורסל, הינו מענף הספורט היחידים שהצליחו לשרוד בארץ למודת הקרבות, כאשר מאבקן של לה-סאג’יס וריאדי על הבכורה – כמו גם פגישותיהן במשחקי הגמר – הפכו לסצנה מוכרת בזירת הכדורסל הלבנונית. כמות השוטרים ואנשי הביטחון – כמו גם כמות מצלמות הטלוויזיה – העידו על המתח הגובר ששרר באצטדיון הלאומי. רק לפני חודש הופסק משחק הגמר בגלל גילויי אלימות במגרש ונקבע הפעם נראה שכוחות הביטחון ניסו להתכונן לגרוע מכל. בלבנון, יש להבין, כדאי שלא לקחת את הדברים כפשוטם ונראה שדווקא משחק גמר הכדורסל יכול ללמד אותנו משהו על חבית חומר הנפץ עליה יושבת שכנתנו מצפון.
אלה מול אלה התיישבו האוהדים ביציעים המקבילים, חמושים בדגליהם, הירוקים (לה-סאג’יס) והצהובים (ריאדי), פיצוחיהם וגם בכמה מקלות שהצליחו לחמוק מעיני אנשי הביטחון. ריאדי, יש להבין, הינה קבוצת כדורסל השייכת לקבוצת עסקיו של ראש ממשלת לבנון רב הפעלים רפיק חריר’י. חרירי, יש לזכור, הינו מוסלמי סוני בעל עסקים חובקי עולם וקשרים טובים עם ידידים יקרים בסוריה, ערב הסעודית ובעיראק הישנה (של סאדם חוסין). לה-סאג’יס, לעומת זאת, משויכת לכנסייה המרונית. זוהי קבוצה כדורסל נוצרית מעיירה קטנה בשם רזיאר שהפכה לסמל המאבק והתקווה הנוצרית לאחר הפסדם הצורם במלחמת האזרחים.
41 שניות לאחר תחילת הרבע השני, כאשר לה-סאג’יס מובילה בתוצאה 29-14, השחקן הריאדי, מוחמד האנטס, מצליח לחסום בגסות את באס’ם באללה הלה-סאג’י וגורם לעבירה בזמן המאבק על הכדור החוזר. תוך שניות האווירה מתלהטת כשעלי מהאנטאף, קפטין קבוצת לה-סאג’יס מחליט לטפל בעבירה בעצמו באמצעות סנוקרת המוטחת בפניו של שחקן הקבוצה היריבה. תוך שניות התלהט האולם והקהל המאוכזב והכועס לא הסתיר את זעמו שכמעט והתפתח לקטטה המונית לולא התערבותם המהירה של מאות אנשי כוחות הביטחון. ספונים ביציעיהם, חזרו האוהדים להנפת הדגלים – אלא קריאות העידוד שנשמעו משני היציעים היריבים נשמעו שונות במקצת מאלה שבדרך כלל משויכות למגרש הכדורסל.
“סוריה, סוריה” צעקו בקצב אחיד אוהדי קבוצת ריאדי, ו “באשר באשר” הוסיפו, בהביעם תמיכה בפטרונם ומגינם. “”U.S.A, U.S.A השיבו הנוצרים מהיציע ממול והוסיפו “חכים, חכים” – שמו של מפקד הכוחות הנוצריים סמיר ג’אג’א שנמצא עדיין אסור בידי הכוחות הסורים. לאחר למעלה משעה, הצליחו כוחות הביטחון לפנות את האוהדים מהמגרש אך עד מהרה התחדשו המהומות לאחר שאוהדי ריאדי למדו על החלטת השופט לשלוח את קפטן הקבוצה לספסל. המשחק נפסק זמן מועט לאחר מכן בהחלט ועידת שופטים להכריז על נצחונה הטכני של קבוצת לה-סאג’יס הנוצרית… נחמא פורטה למיעוט הנוצרי ההולך ונחלש בארץ הנתונה תחת השילטון הסורי מזה למעלה מעשור ומחצה.
אלא שמעבר לסיפר עצוב על משחק כדורסל, סיפור שתואר בעיתונות הלבנונית כ”טרגדיה לאומית”, ניתן ללמוד לא מעט מהשתלשלות האירועים שנסקרה. לבנון של ימים אלה נראית כדומה למדי למגרש הכדורסל – מחולקת, מפולגת ומיואשת למדי. את הישועה, כך נראה, בחרה היא להפקיד ביד השופט המושיע – ויהא זה המגן הסורי או המציל האמריקני. ב”לבנון”, כך אומר לי מקור בקהילה הלבנונית הנוצרית, “כבר הבנו מזמן שהישועה לא תגיע מבפנים. חלקים גדולים מהמחנה הלבנוני חשים שהנסיבות החדשות במזה”ת בשלות סוף כל סוף לשינוי. – אבל גם שהשינוי הזה לא יגיע ללא עזרתה של ארה”ב”. המחנה המוסלמי נראה כמפולג קצת יותר בתמיכתו אך מכל מקום סימפטיה לאויביהם הנוצרים מקדם לא נמצא שם.
הצעקות הרמות והקצובות שנשמעו משני צידיו של המגרש באות לידי ביטוי בחיי היום יום בארץ שהחלה את דרכה כדמוקרטיה אתנית אך בינתיים מצאה עצמה צועדת בנתיב ארוך של מלחמת אזרחים וסכסוכים אתניים שעדיין מסכן את יציבותה הרעועה גם תחת הכיבוש הסורי. כידוע, חוסר היציבות הזו היא ששימשה כתירוץ הסורי למעורבותם בלבנון מאז 1989 ולהפיכתו של עמק הבקע’ה לכר גידול פורה בכל הקשור לפעילי טרור, הכשרת מחבלים והברחת סמים במזרח התיכון.
אבל הסיפור האמיתי של לבנון בימים אלה נעוץ לאו דווקא במה שנאמר -אלא דווקא במה שלא הנאמר.
בין התלהבותם של אלה שצעקו “סוריה” ובין תקוותם של אלה שצעקו “ארה”ב”, נבלעו כבר מזמן קולותיהם של אלה שידעו פעם לעודד בקראם “לבנון”. בין הכוחות הנוצרים שהתפרקו כבר מנשקם ולבין החזבאללה,‘ שבינם ולבין לבנון- הארץ יש מעט מאוד, מקרינה מציאות מסוכנת של חבית אבק-שריפה המאיימת לבעור כל רגע. בעוד שארה”ב מתחילה לפעול כדי לשחרר את לבנון מהשפעת הסורים (הצעת חוק מספר 1828 בעניין זה זוכה לרוב בשני בתי הקונגרס בעניין זה) במקביל לאיזכורה של סוריה בשלב השני של מפת הדרכים – נדמה שהאווירה ברחוב הלבנוני מתקרבת לנקודת הרתיחה. מכל מקום, נדמה שקרב נוסף על לבנון מתקרב לנקודת ההתחלה.