אני מצרף לינק קצת שונה שפורסם היום (בעריכות קלות) בישראל היום. הפעם לא במזרח התיכון עסקינן אלא בעולם החינוך הערכי. מספר פרשות העלו נושאים אלה לדיון ובניהן הפרשה האחרונה הקשורה בהתבטאויותיו של רם כהן מנהל ביה”ס תיכון עירוני א’ לאמנויות בתל אביב בעניין מוסריותו של הכיבוש. הרבה מילים נשמעו בעניין זה בימים האחרונים והויכוח עוד לא נגמר. לטעמי, אגב חצה המנהל – המסתמן כאיש ערכי וכמחנך במלוא מובן המילה – קו אדום. אך גם כאן דרושה פרספקטיבה. מחקר חדש העומד להתפרסם מטעם עמותת אימפקט מביא סקירה רחבה יותר של נושאים אלה הבאים לידי ביטוי בספרי הלימוד בצורות שונות. דומה שמעבר לקפריזה פוליטית כזו או אחרת של שר חינוך או מנהל בית ספר, הקוריקולום הנלמד דווקא מצטייר כמאוזן מעט יותר. הנוסח המלא, שנכתב בשיתוף החוקר עידו מזרחי מובא במצ”ב.ח
פרשת רם כהן, מנהל ביה”ס תיכון עירוני א’ לאמנויות בתל אביב , כמו גם יוזמת שר החינוך להעלות על נס את סיפורם של עולי הגרדום במסגרת תוכניות הלימודים החזירה אותנו לדיון חדש- ישן שנסוב זה זמן רב סביב חינוך, ערכים, אידיאולוגיה ופוליטיקה. שר החינוך החדש והנמרץ החליט לקדם ערכים ולהכניס את עולי הגרדום ואת יום זבוטינסקי למערכת החינוך. לפניו הייתה זו לימור לבנת שהתאמצה להחזיר עטרה ליושנה של ציונות ולפניה יולי תמיר שהתעקשה לדבר דווקא על הנכבה הפלשתינית.ח
ביניהם דברו רבים על פוליטיזציה של מערכת החינוך מימין ומשמאל. כך, בדיון בוועדת החינוך של הכנסת בחודש שעבר על לימודי האזרחות במדינת ישראל תקף חבר הכנסת זבולון אורלב (הבית היהודי) את האופן שבו נלמד המקצוע האזרחות בבתי הספר וכינה אותו “שמאלני”. “הממצאים הקשים”, העולים מתוך דו”ח של “המכון לאסטרטגיה ציונית” עליו התבסס אורלב, מדברים על פיחות ניכר בלימוד הציונות בבתי הספר תוך השמת הדגש על ‘מדינת כל-אזרחיה’, שבאה בהכרח, אליבא דאורלב, על חשבון מדינת הלאום בכלל ומדינת הלאום היהודי בפרט. מכאן, מעלה אורלב את החשש והסכנה שחינוך פוסט-ציוני יביא לפגיעה בלימוד הדמוקרטיה.ח
נושא חשוב העלה חבר הכנסת אורלב וצודק הוא בשני דברים: ראשית, עצם העלאת הטענה מצריכה דיון פוליטי וציבורי משכיל בהקשר של תכני הלימוד. שנית, השינוי בספרי הלימוד עליו מצביע אורלב אכן התרחש והמחקר בפירוש מראה שספרי הלימוד בישראל אינם מגויסים לאותה אינטנסיביות לאומית שאפיינה את המדינה בראשית שנותיה ואפילו עד אמצע שנות ה-80. בשלושת העשורים האחרונים – עשורים שאופיינו בפחות מאמצי מלחמה וביותר מאמצי שלום – ה’אחר’ ,הלא-יהודי, מצא את מקומו גם בספרי הלימוד של ילדנו. יהיו שיכנו התכנים אלה ‘ליברליים’ כפי שבחר אורלב, ויהיו שיתייחסו אליהם כאל תוצר של ירידה במפלס החרדה הלאומי שאפיין את המדינה עד מחצית דרכה ובהיפתחותה ההדרגתית לעולם שמסביבה.ח
דוגמא כרונולוגית, מרתקת ורלבנטית ביותר לשינוי בספרי הלימוד היא העיסוק במושג “אל-נכבה” (האסון) והניסיון להכניסו לתוכנית הלימודים של בתי הספר בישראל לפני כשנתיים. השיח הפוליטי והציבורי רעש מסביב להחלטה “תקדימית” זו. ח”כ אורלב אמר אז ש”ספר לימודים הוא ההשקפה של המדינה” וכי הענקת לגיטימציה לנכבה תביא לחוסר נאמנות גם מצד ערביי ישראל כמו גם להחלשת הלגיטימיות של הנרטיב היהודי. הוא רק שכח לבדוק שהנכבה שהנכבה מצאה את דרכה לספרי הלימוד כבר לפני כעשור .
וגם עולי הגרדום מקבלים התייחסות. הספר “מהפכה וגאולה בישראל ובעמים” (חלק ג’, שנת 2006) לתלמידי התיכון בבתי הספר הממלכתיים-הדתיים, אותם לבטח אי אפשר להאשים בנטיות שמאלניות, מספר ש “לח”י לא ויתרה על הטרור האישי אשר הגיע לשיא ב-1944, כאשר חברי הלח”י גרמו אבידות לבריטים, פוצצו את בניין הבולשת, ניסו להתנקש בראשי השלטון הבריטי בא”י וברצח הלורד מוין…אצ”ל עמד על פרשת דרכים. היה ברור כי אם לא יחדש את פעולות הטרור, הוא עלול לדעוך ולהיעלם.” הטרור אינו נפקד גם מהחלק הראשון של מלחמת העצמאות והוא מוחל גם על ההגנה: “שלוש המחתרות הגיבו בטרור נגדי” למעשי הטרור של הערבים.
ספרי הלימוד בישראל צעדו כברת דרך לא-מבוטלת מבחינה חינוכית ופוליטית. ספרים אלה ואחרים מנסים לתת כמה נקודות מבט, לעיתים גם לא-יהודיות, ומזמינים את התלמיד להביע את דעתו לגביהן. למשל, בספר ההיסטוריה לתלמידי התיכון “1970-1870: עידן האימה והתקווה”, הנלמד בבתי הספר כמעט עשור, נכתב בפשטות כי “בגלל התבוסה הצבאית ובעיות הפליטים מכנים הערבים את מלחמת 1948, הנקראת בפינו מלחמת העצמאות – בשם ‘אל נכבה‘, שפירושו בערבית: האסון”, ובעמוד שלאחר מכן, מוטל על התלמידים להסביר את שני המושגים הנ”ל ואת נקודות המבט השונות שהובילו למתן שני המושגים הללו.ח
מעניין וחשוב להשוות את פתיחותו של משרד החינוך הישראלי בנושאים אלה ואחרים גם על רקע חוסר הפתיחות של שכנינו הערביים לנושאים דומים. לצערנו, ישראל עדיין מחכה לאזכור השואה היהודית בספרי הלימוד של הרשות הפלסטינית (ואונר”א בפרט), וברוב מדינות המזרח התיכון בכלל. נושא זה עלה לכותרות בראשית שנת הלימודים הנוכחית, בעקבות סירובה התקיף של תנועת החמאס להכניס את נושא השואה לתוכנית הלימודים החיצונית (לרשות הפלסטינית) שמנוהלת על ידי סוכנות הסעד הבין לאומית אונר”א בעזה, אבל פועלת גם בגדה המערבית, ירדן, לבנון וסוריה. עם זאת, ניתן לציין לטובה את ספרי ההיסטוריה לחטיבה העליונה בתוניסיה, בהם מצוינת העובדה כי הצד הערבי הוא זה שיזם אלימות נגד ישראל עם סירובו לקבל את תוכנית החלוקה.ח
ואף על-פי כן, קשה להסכים עם הקביעה שהספרים הנלמדים כיום מעבירים מסרים לא-ציוניים או פוסט-ציוניים. הנראטיב הציוני ממשיך להילמד בספרי הלימוד הישראליים המעלים על נס את מבשרי הציונות, את חומה ומגדל ואת העובדה ש ” הצעת החלוקה באה לאחר שכל הניסיונות ליישב את הסכסוך הערבי-יהודי נכשלו. אולם הערבים לא קיבלו את תוכנית החלוקה ופתחו בסדרת מעשי איבה נגד היהודים” (‘אזרחות לבגרות: מדינה יהודית ודמוקרטית במבחן המציאות’, שנת 2006).ח
האם ילדי ישראל מתחנכים באופן לא ראוי ושגוי בלימודי הדמוקרטיה כפי שמגדיר זאת ח”כ אורלב או האם צריכים הם חיזוק ציוני כמו שטוען גדעון סער? נכון יותר לומר שספרי הלימוד – אולי כמדינה עצמה – מנסים למצוא את הדרך הלא פשוטה שבין ציונות, ריבונות, אחריות ושוויון. כך בספר ‘דת, חברה ומדינה בישראל’ משנת 2006:ח
ח” מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי ומושתת על זכותו, מעולם ועד עולם, לחיי ריבונות בארץ ישראל…כבוד האדם, חירותו ושוויון אזרחי ומדיני מלא לכל האזרחים, בלי הבדל מוצא, דת, גזע, מין ולאום, הם בבסיס הוויתה של מדינת ישראל. מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית. מקור סמכות השלטון הוא רצון האזרחים הבא לידי ביטוי בבחירות חופשיות ובמשאל עם…”ח
ספרי הלימוד הממלכתיים והממלכתיים-דתיים, המשקפים רוח ציונית ודמוקרטית, אינם עולים בקנה אחד עם הטענות כאילו מחנכים אנו את בנינו הרחק ממורשת עמנו. אבל טוב שנושאים אלה נדונים על ידי חברי כנסת ונבחרי ציבור. עליהם מוטלת המשימה להעמיק את השיח הפוליטי בתחום החינוך, להשוות את התכנים עם ממצאים מהמזרח התיכון והעולם כולו ואף להשתמש בתוכנית הלימודים בישראל כדוגמא למאמץ אמיץ של גישור ערכי וסובלנות.ח
ניר בומס הוא סגן נשיא המכון לחקר החופש במזרח התיכון .
עידו מזרחי הוא חוקר במכון לניטור השלום והסובלנות התרבותית בבתי הספר.בחודשיים האחרונים המכון פרסם דו”ח מקדמי על ספרי הלימוד במדינת ישראל דו”ח על ספרי הלימוד בתוניסיה ועדכון על ספרי הרשות הפלסטינית הנלמדים בשנה זו,
. http://www.impact-se.org/docs/reports/PA/PA2009.pdf