של מי הצבא הזה?


ניר בומס חושב שהגיע הזמן לבדוק לעומק אם למונח “צבא העם” עוד יש משמעות בישראל של 2005

חברת הכנסת מלי פולישוק-בלוך זכתה לאחרונה לכותרת של רגע, כשקראה לבני הנוער ולציבור להחרים הופעות של אמנים שלא שירתו בצבא ולא להאזין לשיריהם. חבל, אמרה פולישוק-בלוך בראיון לרשת ב’, שדווקא הנגיעה ב”מפורסמים” מצליחה לעשות כותרות ולא הנתונים המבהילים שהציג ראש מינהל הגיוס, אל”מ אמיר רוגובסקי, בוועדת החינוך של הכנסת. על פי הנתונים של אל”מ רוגובסקי, 20% מהבנים וכ-33% מהבנות המועמדים לשירות בצה”ל בכל מחזור לא מתגייסים.


הנתונים שהציג אל”מ אמיר רוגובסקי הם אכן מבהילים – אך ייתכן שפרסומם יצליח להעיר את  הדיון הציבורי הרדום-מדי בנושא צבא וחברה. הסרבנות מצדו האחד של המתרס והקריאות לסירוב פקודה מצדו השני – דברים שכבר הביאו את שר הביטחון והרמטכ”ל לצאת בקריאות נרגשות נגד דחיפת הצבא אל לב הויכוח הפוליטי – מהווים אף הם סיבה טובה לדאגה עבור הקברניטים המופקדים על המוסד שתואר ב”כור ההיתוך של החברה הישראלית”.
 
ב-2003 נחצה קו אדום, כאשר פחות מ-80% מהגברים בגיל הגיוס הצטרפו לשורות הצבא. בקרב הבנות הירידה היתה חדה עוד יותר באותה שנה: רק 61.9% מבנות המחזור ברות הגיוס אכן הצטרפו לשורות צה”ל. בסך הכל, מציין מיכאל אורן במאמרו “צה”ל בע”מ” (כתב העת “תכלת”, ינואר 2005), פחות מ-60% מכל מחזור גיוס פוטנציאלי משלימים שירות צבאי מלא.

3% מאוכלוסיית המדינה

בסקרי דעת קהל צה”ל זוכה עדיין לאמון הציבורי הרב ביותר, קצת מעל לבית המשפט העליון והמשטרה. אך גם כאן כבר נתגלו סדקים: על פי סקר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 43%  מבני הנוער בישראל הביעו תמיכה עקרונית בתופעת הסרבנות. התמונות האחרונות מבית ספר תיכון עירוני א’ בתל אביב, בו קשרו עצמם תלמידים לגדרות בית הספר במחאה על הרצאתו של קצין בכיר בפני שמיניסטים, המחישה זאת יותר מכל סטטיסטיקה.
 
בקרב חיילי המילואים הנתונים מוסדרים קצת פחות –  אבל למעשה מפחידים קצת יותר. מספר האזרחים בגילאים המתאימים לשירות צבאי (21-45) עומד על כמיליון, ומהם כ- 750 אלף אנשי מילואים. צה”ל עצמו פרסם מוקדם יותר השנה  שרק 10% מהמילואימניקים משרתים יותר מ-10 ימים בשנה ורק 4.5% אחוזים מהגברים בגילאי 18-45 מתייצבים  ליותר מ- 25 ימי מילואים שנתיים. מספרים רשמיים אלה, הכוללים בתוכם אוכלוסיות חיילים בהסדרי דחיית שרות סדיר (בגילאי 18-21),  מלמדים על תמונה מדאיגה בעניין חלוקת נטל שרות המילואים במדינת ישראל.
 
קבוצות אנשי מילואים, דוגמת “בלת”ם” ו”פורום החפ”שים”, גורסות שסך כל מספר המשרתים במילואים עומד על כ-100 אלף איש – כ- 3% מאוכלוסיית מדינת ישראל. מספר המשרתים שירות קרבי וארוך בפעילות מבצעית הינו קטן הרבה יותר, ועומד על פחות מ- 50 אלף. מעבר לחיילי המילואים שקיבלו פטורים או התחמקו מסיבות שונות, יש אוכלוסיות נוספות של חיילי מילואים שתורמות מעט מאוד לחלוקת הנטל הלאומי. למשל, מספר גדול של למעלה מ- 200 אלף עולים בגיל גיוס שלא נקראים לשרת. דומה שעלות ההכשרה הגבוהה של עולים והטיפול בחיילי מילואים המתנגדים לשרות הפכו לנטל על המערכת הצבאית, שמעדיפה לנקוט בגישה הנוחה יותר ולזמן רק את אלה שמוכנים להתייצב למספר ימים גדול. ב-2002, למשל, ביקשה מערכת הביטחון לאפשר גיוס קציני מילואים ל-57 ימי מילואים בשנה וחיילים ל-54 ימי מילואים בשנה.
 
גם ועדת ברוורמן, שסיימה לאחרונה את עבודת המטה בעניין עיצוב המודל החדש לשירות מילואים בצה”ל, מצאה עצמה נוגעת בנושאים אלה כשהעלתה את השאלה האם המונח  “צבא העם” – שנטבע על ידי דוד בן-גוריון עם הקמת המדינה – עדיין תקף במרקם החברתי הנוכחי. בנימוק שכתב מינויייה אינו מאפשר עיסוק בסוגיות אלה, נרתעה הוועדה מלחוות את דעתה הרשמית בעניין – וזאת על אף מספר רעיונות שהועלו, וביניהם שינוי הגדרת “צבא העם” לנוסח “צה”ל – הצבא של העם”, מינוח שאולי תופס נכון יותר את הדינמיקה הקיימת שבין הצבא לחברה. אבל עצם העלאת השאלה לדיון מסמנת כי לא ניתן עוד להתחמק ממנה.

מספר כיווני מחשבה

יש לקוות ששלוש היוזמות האחרונות בעניין זה – המלצותיה של ועדת ברוורמן, הצעת החוק שיזם האלוף  עוזי דיין בשיתוף נציגי ארגוני המילואים והאמנה להגנת זכויותיהם של חיילי המילואים שנחמתה לאחרונה בין צה”ל וארגוני המעסיקים – לא ימצאו את עצמם קבורים בנבכי תהליכי החשיבה הביורוקרטית. נושאים כאלה מחכים, בדרך כלל, לסיומו של הסכסוך הישראלי-פלשתיני, לנפילתה של הממשלה או לביאתו של המשיח; אבל סוגיית המילואים היא סוגיה בוערת, ודחיית ההתמודדות איתה בוודאי שלא תביא לפתרונה. חשוב לציין שגם יישומה של רפורמה במערך המילואים לא תחליף את הצורך לקיים דיון ציבורי ומדיני נוקב בסוגיית הקשר שבין הצבא לחברה.
 
שחרורם של עולים חדשים, חיילים חסרי מוטיווציה או חיילי מילואים עסוקים מתבצע בדרך כלל בדרגי קצונה נמוכים, בהתאם לצרכי היחידות, משיקולים כלכליים ולרוב בהעדר תמונה כוללת. יש להעלות נושאים אלו על השולחן תוך בחינה אמיתית של צרכי מערכת הביטחון מחד ותפקידו של הצבא במרקם החברתי מאידך. ניתן לבחון מספר כיוווני מחשבה, ובכללם הפיכת צה”ל לצבא מקצועי, קיצור השירות הסדיר, הרחבת מערך השירות הלאומי והקמת תשתית אזרחית-צבאית שתשמר את עקרון הגיוס הכללי. אבל לא ניתן להשאיר את השאלה פתוחה לזמן בלתי מוגבל, שכן ללא מדיניות שתוכל להתוות כיוון ודרך, המציאות תדבר בעד עצמה.
 
צבא הגנה לישראל מתוחזק כיום על ידי חלק קטן והולך של אזרחי המדינה. בלא יד אמיצה ומכוונת, מושג “צבא העם” יישאר כאן רק בספרי ההיסטוריה. בינתיים, בזכותם של מיה בוסקילה, בר רפאלי, רוני דואני  ושירי מימון – לפחות מדברים על זה.

Leave a Reply

Your email address will not be published.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.