29/8/2006
כותבי האותיות, נושאי השלטים ודוברי הקולות לא מלאו מלהספיד את הימים האלה, איש איש וסיבותיו עמו. הצבא שניצח שישה צבאות בשישה ימים, ששחרר את שבויי אנטבה ושהפציץ את הכור בעיראק, דומה שלא יכל לנסראללה וקומץ לוחמיו.
אלא שתמונת המציאות מורכבת מעט יותר, ודווקא בימים קשים אלה, ימים בהם נדרשת הפקת לקחים עמוקה, כדאי להסב מבט גם לחציה המלא של הכוס הלבנונית, ויותר מכך, לאתגרים הניצבים בפנינו בשבועות הקרובים.
ערב תחילת המלחמה כ-2,000 אנשי חיזבאללה היו פרושים לאורך גבולה הצפוני של ישראל. הנשק, שהגיע בביטחה מסוריה ואיראן נאגר לו בבונקרים ובכפרים שלא העזו להמרות את פיו של הבוס היחיד שנשאר בשטח לאחר נסיגתו של צה”ל.
חיזבאללה הצליח ללחום בגבורה לא רק בשתי חטיבות של צה”ל, אלא גם בממשלת לבנון, שלא הצליחה להכניעו עד שהצליח להסתנן גם לתוכה. לוחמי חיזבאללה חייכו לא פעם אל חיילי צה”ל ולתיירים מזדמנים שהפנו לעברם את המשקפת. לדידם, החלטה 1559 של האו”ם היצה בסך הכל עוד ניסיון כושל מצדן של מעצמות המערב להכתבת סדר היום המזרח תיכוני.
גם כאשר הפרלמנט הלבנוני ניסה לפרק את חיזבאללה מנשקו, הבהיר לו הארגון שזהו “אינו האינטרס הלבנוני”. נסראללה לקח את המונופול על האינטרס הלבנוני וכיוון את טיליו לעבר כל מי שהעז להטיל בכך ספק.
לא כך הוא המצב אחרי ה-14 באוגוסט. למרות נאום הניצחון של מזכ”ל חיזבאללה, גם הוא מבין שארגונו והשפעתו רחוקים היום מאוד משהיו. לאחר שצה”ל חיסל כרבע מחייליו, יותר ממחצית מארסנל הנשק שלו ואת כל קו מוצביו הקדמיים, נסראללה כבר הבין שלא יוכל הוא לחזור לאותו המקום.
החלטת מועצת הביטחון 1701 מאיימת לדחוף את ארגונו אל מעבר לקו הליטאני, כשהיא דורשת את שנדרש כבר מזמן – פירוק הנשק והכפפתו לממשלת לבנון. לא לכאן רצה חיזבאללה להגיע, ונאומו המתחסד של נסראללה מתחילת השבוע, שהודה כי אם היה יודע שחטיפת החיילים תוביל למלחמה הוא לא היה מורה על ביצוע הפעולה, מציגה מנהיג חלש הנאבק על מעמדו מבפנים.
האיאתוללות לא שפכו מאות מיליוני דולרים בבונקרים כמו אלה שהתגלו במרון א-ראס כדי שאחיהם השיעים בלבנון יאמצו בלא הסתייגות את מסמך “שבע הנקודות” של ראש הממשלה סניורה, המדבר על ריבונות לבנוניות, רעיון הסותר לחלוטין את מציאות ה”מדינה בתוך מדינה” שאומצה על ידי נאסראללה. נכון, לבנון לבטח לא רוצה את ישראל בתחומה, אך דומה שיותר מכך היא אינה רוצה את חיזבאללה.
לפני קצת יותר משנה יצאו הלבנונים לרחובות כדי לדרוש “לבנון ללבנונים”. הלבנונים שבעי הקרבות הבינו כבר מזמן שמעורבותן של סוריה ואיראן לא תצעיד את ארצם לעתיד טוב יותר. סעד חרירי, מנהיג הרוב בפרלמנט הלבנוני, הגיב מיד לנאום הניצחון המתלהם של אסד והזכיר לעולם כי סוריה סוחרת בדמם של ההרוגים בלבנון ומנסה לחדש את מלחמת האזרחים שם.
חרירי וג’ונבלט, מנהיג הדרוזים, מבינים שהטרגדיה שנפלה על ארצם טומנת בחובה גם הזדמנות למהלך ריבוני אותו לא יכלו לבצע לבדם. סוריה, איראן וחיזבאללה יעשו ככל יכולתם לטרפד מהלך זה.
על ישראל, שדומה שמוצאת עצמה בימים אלה מוסטת לעיסוקים בפרשיות, הפגנות וחקירות, למקד את מירב החשיבה המדינית והצבאית בניהול פעולותיה בלבנון. יש לפעול בזהירות ובנחישות על מנת שלא לאפשר לחיזבאללה לסחוט עוד פירות ניצחון מהסכם הפסקת האש, במיוחד כשפעולות חיזבאללה מהוות הפרה של החלטה 1701 בנושא חימושו בדרום.
על ישראל לנצל את עמדותיה הקדמיות, כפי שעשתה בימים האחרונים, כדי לסכל פעולות אלה. על ישראל גם להבהיר ללבנון שיש לפתור את סוגיית החטופים עוד לפני שתעזוב ישראל את הדרום. במקביל על ישראל גם לחפש דרכים חדשות להידברות עם ממשלת לבנון מתוך הבנת האינטרס המשותף להבטחת עתידה העצמאי של לבנון והתרחקותה מסוריה, איראן וחיזבאללה.
נכון, יכולנו לדמיין סוף דרמטי קצת יותר וכואב קצת פחות למלחמה הזו. חובתנו גם לשאול שאלות נוקבות בעניין הצבת היעדים, מוכנות הצבא, הססנות הדרג המדיני והתבונה שבמהלך טקטי כזה או אחר. המתים עדיין מוטלים לפתחנו וגם להם חייבים אנו דין וחשבון ציבורי ואישי כאחד. זהו תהליך כואב – ואנו, המורגלים טוב כל כך ב”אשמנו, בגדנו, חטאנו” – כנראה כבר מוכנים גם לזמן זה של הלקאה עצמית. אך לפני כל זאת יש להתרכז בסיומו של הקרב הזה ובניהולו של חלון הזדמנויות הצר שיוכל לסייע הן בהחלשת החיזבאללה והן בביסוסה של לבנון כמדינה ריבונית – אפשרות שביום מן הימים אולי תביא אליה את ילדינו והפעם לא במדי צבא. עוד מוקדם לומר עדיין איזה כוס תשאיר לנו מלחמת לבנון השנייה – קצת יותר ריקה או קצת יותר מלאה. אך גם מוקדם מידי להספיד את המערכה הזו עוד לפני סיום זמן הפציעות וההערכה. המצב החדש בלבנון ופעולות נבונות של הדרג המדיני והצבא, עלולים עוד להעלות את מפלס המים בכוס הלבנונית. כדאי להבטיח שתהליכי ההערכה והבדיקה לא יבואו על חשבון מהלכים חשובים אלו.
פורסם ב NRG