Category Archives: Academic

19Sep/13

The Making of Lebanese Foreign Policy

The Making of Lebanese Foreign Policy:
Understanding the 2006 Hezbollah–Israeli War
by Henrietta Wilkins
(London: Routledge, 2013), 180 pages
 
Reviewed by Nir Boms for the Israeli Journal of Foreign Affairs
 
 
 
In August 2013, seven years after the end of the Second Lebanon War, air raid sirens were again sounded in northern  Israel. Four missiles fired from Lebanese territory struck residential areas. This time, it was not Hizbullah that was behind the attacks, but the Abdullah Azzam Brigades, an al-Qa’ida-linked group that took “credit” for similar missile strikes on Israel in 2009 and 2011. Lebanese President Michel Sleiman condemned the incident as a violation of UN  Security Council Resolution 1701 and Lebanon’s sovereignty. Hizbullah  did not comment. Israel retaliated and launched an attack in Na’ameh, targeting a base of a Palestinian militant group. This incident can be seen as a microcosm of the Lebanese reality in which a president can only complain about the violation of national sovereignty by militias and terror groups that operate on his territory but are beyond his control. These recent events tie in with the volume under review.
 
Henrietta  Wilkins’ book, an adaptation of her PhD thesis at Durham  University, seeks to explain Lebanon’s behavior in the international  arena during the 2006 war between Hizbullah and Israel and, in so doing, to highlight the limitation of systemic theories in explaining foreign policy. On the one hand, this book is about Lebanon with a focus on the 2006 war and its ramifications for Lebanon’s foreign policy. On  the other  hand,  it is also a treatise  on International  Relations  (IR) theory and, even more so, about the limitation of systematic IR theories that often attempt  to synthesize (and  simplify) foreign policy principles but, at the same time, fail the “deduction” test. Continue reading
23Jun/13

גם צעירים ליברלים הם מזרח תיכון חדש

גל המחאה שהחל כנגד הריסת הפארק הציבורי גזי באיסטנבול צבר תאוצה הן בגלל התגובה הכוחנית של המשטרה ברחבי טורקיה הן בגלל הצטברות של כעס על השיטות הכוחניות של הממשלה בכלל ועל האסלום הזוחל של המרחב הציבורי (בגרפיטי קולע ליד שכונת טקסים נכתב: “אסרתם על מכירת אלכוהול אז האנשים התפכחו!”). בזמן שהתקשורת הישראלית התמקדה בעסקת הפיצויים למשפחות נפגעי המאווי-מרמרה, הטורקים החלו במחאה חברתית משלהם במטרה לשנות את מדיניותה של הממשלה, ואם אפשר, גם את אלה העומדים בראשה.

 טורקיה, הדמוקרטיה המוסלמית בעלת החזות האירופאית כמעט הנשקפת מרחובות איסטנבול, רחוקה מלהתנהל בסטנדרטים של האיחוד האירופי שאליו ביקשה להצטרף. כבר כמה שנים שהיא מככבת במקום השני ברשימת המדינות המובילות במאסר עיתונאים. על פי הארגון לשיתוף פעולה אזורי באירופה, ה-OSCE, שישים ושבעה עיתונאים טורקיים נמצאים מאחורי סורג ובריח, המספר הגבוה ביותר מבין חמישים ושבע חברות הארגון. בשנה שעברה עמד מספר העיתונאים הכלואים על תשעים וארבעה, מספר שעבר את המספר המדווח של העיתונאים הכלואים במתחרותיה, איראן וסין.

Continue reading

11Mar/13

סוריה בוחשת ברשת: האינטרנט ותנועות המחאה הסוריות

סוריה בוחשת ברשת: האינטרנט ותנועות המחאה הסוריות

 https://i0.wp.com/www.dayan.org/sites/default/files/image001.jpg?resize=289%2C198

(גרסא מקוצרת מתוך בומס ניר (2013), “סוריה בוחשת ברשת: האינטרנט ותנועת המחאה הסורית” בתוך: העם הסורי יודע את דרכו, מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה, אוניברסיטת תל אביב).

לאחר מהפכת בועזיזי בתוניס, מהפכת תחריר במצרים, ההפגנות במדינות המפרץ, ההתנקשות בנשיא תימן והפצצת מטוסי נאט”ו  בלוב, הצטרפה גם סוריה לגל המחאה הערבי. יש לזכור שבאותה עת, במרס 2011 , נראו רק ניצני “האביב הערבי”. רק חודשיים קודם לכן העלתה אסמה מחפוז, סטודנטית מצרית בת עשרים וחמש, סרט קצר לערוץ יוטיוב ובו סיפרה על הדיכוי שראתה במו עיניה. “אם עדיין יש לנו כבוד, עלינו לצאת לרחובות!”, קראה לעבר מצלמת המחשב, ראשה עטוי ח’יגאב, ועודדה את צעירי מצרים להצטרף אליה בכיכר תחריר.   שבוע לאחר פרסום הסרט, ב- 25  לינואר, הגיעו לכיכר כמעט מיליון איש, וגל המחאות הפך בבת אחת לאביב אינטרנטי מלבלב.

בשנת 2002 הצביע דו”ח חשוב של האו”ם, ה- Arab Human Development Report , על שלושה חוסרים המהווים חסמים עיקריים לצמיחה ולשינוי בעולם הערבי: היעדר חופש, היעדר ידע ומעמד הנשים. בהצביעו על היעדר הידע פירט הדו”ח את הפיגור הטכנולוגי של העולם הערבי, ששיעור חשיפתו לאינטרנט היה אז פחות מאחוז אחד של כלל האוכלוסייה. חלף עשור ושינוי דרמטי התחולל במישור הטכנולוגי במצרים: ממיליון טלפונים ניידים שהיו בידי התושבים בשנת 2000 , עלה מספרם ל 60- מיליון בסופו של העשור.

האינטרנט חדר אף הוא למזרח התיכון בממדים מרשימים: ב 2012- נמנו באזור מעל ל 90- מיליון משתמשים ברשת, פי שלושים ממספר המשתמשים בה בשנת 2000   חדירת האינטרנט הגיעה ל 36%- בתחילת גל המהפכות, אחוז מרשים בכל קנה מידה, שכבר ב 2010- עבר את הממוצע העולמי.  צעירי המזרח התיכון — שהם כ 70%- תושביו — מיהרו להתחבר. בשנת 2010 לבדה גדל מספר משתמשי הפייסבוק במזרח התיכון בשיעור של .78% נדמה שגם שליטי האזור החלו להבחין בסכנה הטמונה ברשת. משהבינו שלא יוכלו לשלוט בתכניה, ולאחר שהאופוזיציה אימצה אותה ככלי מרכזי לניהול ההפגנות וארגון פעולות המחאה, הם ניסו לסגור אותה. בתוניסיה ובמצרים שיתקו השלטונות את הרשת לגמרי, בניסיון נואש להחליש את מחנה האופוזיציה. בסוריה מיהרו לאמץ טכניקות דומות. במזכר של משרד ההגנה הסורי מ 22.5.2011- , עדיין בתחילת גל המהומות, נכתב: “יש לנתק את תקשורת האינטרנט בערים דרעא, חומץ ובאזור המזרחי )שם התחילו המהומות — נ.ב(.כמו כן יש להפחית את מהירות האינטרנט בכל שאר האזורים . “פעולה אחרונה זו של הורדת מהירות האינטרנט נדרשה בעיקר על מנת להגביל את הפצתם של קובצי וידאו, שנהפכו לכלי מרכזי בידי האופוזיציה הסורית, כפי שאפרט להלן. במקביל ניסה הממשל להקים במהירות תחנת טלוויזיה חדשה, דיגיטלית, שתתמקד בשידורי תרבות וחינוך האמורים לסייע להרגעת המהומות.

Continue reading

27Jan/13

Everyday Arab Identity: The Daily Reproduction of the Arab World by Christopher Phillips

Israel Journal of foreign Affairs VII : 1 (2013) Pp. 174 – 176

 Everyday Arab Identity: The Daily Reproduction of the Arab World

by Christopher Phillips

(London: Routledge, 2012), 224 pages

Reviewed by Nir Boms

Much has already been written about the “Arab Spring” that erupted some two years ago following the dramatic self-immolation of the unemployed Tunisian university graduate Mohammad Bouazizi. That action sparked a wave of protests throughout the region. Indeed, there is much to say about these protests and revolutions that have wrought significant political changes in the region and is expected to bring even more. The “Arab Spring,” a name coined at the beginning of these events, was accompanied by genuine hopes that this Middle Eastern wave would follow earlier “springs” such as the Spring of Nations in Europe, the Prague Spring of 1968, or the Seoul Spring of 1979. Continue reading