במאי האחרון התבשרנו על הקמתה של מנהלת “שכנות טובה”, יחידת קישור צבאית חדשה שתפקידה שמירה על קשר עם תושבי הגולן הסורי, תיאום העברת סיוע הומניטרי וקליטת פצועים. לצד אנשי הלוגיסטיקה, מסר דובר צה”ל, תקלוט היחידה אנשי מקצוע, שהתמחו בהפעלת מערכות רפואיות והומנטריות ובניהול קשרים עם גורמים אזרחיים.[1] המנהלת, שהוקמה על ידי הגוף הצבאי האחראי על האוכלוסייה האזרחית ביהודה ושומרון (מתפ”ש) הינה התפתחות חשובה בעיצוב המדיניות הישראלית כלפי המשבר בסוריה, שניתן לאבחן בה שלושה שלבים עד כה. השלב הראשון (2012-2011) התאפיין בעמידה מנגד; השני (2013 והלאה) בהגדרת הקווים האדומים; והשלישי (2016-2014) בעיצוב מדיניות השכנות הטובה בדרום הקמת מסגרת שכנות טובה.חח
עם פרוץ מלחמת האזרחים העדיפה ישראל להתייחס אל האירועים בסוריה כהתמודדות פנימית שאינה נוגעת לה ומוטב לה להשקיף עליה מהצד בלא לנקוט עמדה. מדיניות זו של ‘עמידה מנגד‘[2] שאפה לא לערב את ישראל בקונפליקט באופן ישיר מתוך תפישה שהאירועים בצפונה ובמרכזה של סוריה לא אמורים להשפיע משמעותית על מערכת האינטרסים הישראלית. אלא שהתמשכות הלחימה ו”נדידתה” לדרום סוריה[3] ולמחוזות שכנים אילצו את ישראל לשקול מחדש את גישתה. כך למשל, הכריז שר הביטחון בספטמבר 2013 ש”בהסתכלנו על מלחמת האזרחים בסוריה, אנחנו מלכתחילה הצהרנו ופעלנו כמי שאיננו מעורב ואיננו מתערב אלא אם כן פוגעים באינטרסים שלנו. לכן, קבענו קווים אדומים – העברת נשק כימי לחזבאללה או פגיעה בריבונותנו.”[4] ישראל קבעה שלושה קווים אדומים ברורים שיחייבו תגובה: הראשון, העברת נשק, ובמיוחד נשק מתקדם, לידי ארגון חזבאללה בלבנון; השני, זליגת הקונפליקט לכיוון ישראל; והשלישי, התבססותם של גורמים רדיקלייים באזור הגבול. בפני ישראל עמדו שתי אופציות עיקריות: הראשונה, העדפת “השטן המוכר” – משטרו של אסד, על פני כאוס והשתלטות ג’יהאדיסטית אפשרית; והשנייה, פעולה נגד ‘הציר’ הפרו-איראני, הכולל את משטר אסד וארגונים הנתמכים על ידי איראן ובראשם ארגון חזבאללה, במטרה להחליש את השפעתו בסוריה ובלבנון ולמנוע את התבססותו בדרום סוריה. בהעדר הכרעה בין השתיים, התמקדה ישראל בעיקר בשמירת הביטחון השוטף ובהדיפת איומים שהעמידה בפניה המלחמה בסוריה, ומיעטה לתור אחר ההזדמנויות הגלומות בהתחברות לשחקנים מתונים יחסית בזירה.ח