Tag Archives: סוריה

23Aug/15

משרד בחוץ: מבט אחר על משבר הדיפלומטיה הישראלית

מישהו החליט לחסל את שירות החוץ הישראלי” תקף אריה דנון, אחד מחמישה סמנכ”לים במשרד החוץ, בדיון סגור ומודלף בוועדת המשנה לענייני חוץ בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת.  “פוגרום”,  גרס אביגדור ליברמן, לשעבר השר הממונה. וכך, בעוד שאיראן למשל מפעילה 163 שגרירויות, ישראל מפעילה רק מאה ושומרת את הדיפלומטים המנוסים שלה בבניין המטה בירושלים, או בקונסוליות הנסגרות לאיטן מחוסר תקציב.י

הסמכויות הקשורות לייצוג ענייני החוץ של מדינת ישראל אכן נגזלו לאיטן מהמשרד המכיל בתוכו אוסף מרשים של דיפלומטים מנוסים, שגדל תסכולם, ובצדק, נוכח מה שכונה “ביזור הסמכויות”.  המשרד לא מוביל שורה של נושאים, שבוזרו בין משרדים שונים – קיימים וחדשים: שיתוף הפעולה האזורי (משרד המוגדר לנושא זה ;( . (העבודה מול הקהילה היהודית בתפוצות (משרד המוגדר לנושא זה) ;  הנושאים ה”אסטרטגיים” ובכללם הנושא האיראני (המשרד לעניינים אסטרטגיים); ריכוז הפעילות בנושא תנועת החרם  (המשרד לעניינים אסטרטגיים); נושאים ביטחוניים (האגף מדיני בטחוני במשרד הביטחון ); ונושאים “זניחים” כגון תהליך השלום או היחסים עם מדינות ערב (משרד ראש הממשלה).י

מה שנשאר ממדיניות החוץ, טוענים לא מעט מחברי במשרד, הוא תדרוכים דיפלומטיים, פגישות פרוטוקול ומעט פרויקטים המנוהלים מהמטה בירושלים. אין ספק שזהו לא מצב תקין וצדק מייקל אורן, השגריר לשעבר בוושינגטון, שאמר שמשרד חוץ חלש הוא פגיעה בביטחון הלאומי של ישראל“. הפרדוקס המתמשך של דיפלומטים הספונים במשרדיהם בהיעדר תקציב הפעלה או סמכויות עבודה – כדאי שייפתר, אך בהזדמנות זו ראוי לערוך חשבון נפש על מנת להזכיר שעניין הרלוונטיות של משרד החוץ לא מתמצה רק בתקציבו.ח

Continue reading

10Apr/14

בכיר באופוזיציה הסורית: “ישראל היא הסיכוי שלנו”

שמח לצרף ריאיון ראשון וחשוב  של איש אופוזיציה סורי בכיר, קמאל לבוואני  –   מי שנחשב לאחד הסמלים הבולטים  של האופוזיציה הסורית – לעיתון ישראלי. לא מעט אומץ נדרש מאיש אופוזיציה  ערבי המוכן לטעון הן מעל במות ערביות והן מעל במה ישראלית בזכות הנורמליזציה תוך קריאה גלויה להתערבות ישראלית בקונפליקט הסורי. אז נכון, מעבר ל”שותפות אינטרסים”  עליה מצביע ד”ר לבוואני,  ניתן לפרש את הקריאה הזו גם כחולשה ואולי גם ככזו הנגועה  בנאיביות מצדם של  אלה החושבים שישראל לבדה תזרים כוחות צבאיים לסוריה על מנת ליצור “אזור אסור לטיסה”. אבל למרות זאת, יש כאן אמירה אמיצה ונדירה שכצפוי, כבר הצליחה לעורר גלים של תגובות ומחאה ברחבי העולם הערבי. כמו שמסיים ידידי אמיר תיבון את המאמר, “לא חייבים להסכים עם הניתוח שלו, אך תהיה זו שגיאה לא להקשיב”.

מאת: אמיר תיבון, מערכת וואלה! חדשות

כמאל לאבוואני ישב עשר שנים בכלא בגלל מאבקו נגד המשטר. בראיון עם וואלה! חדשות הוא מעביר מסר מפתיע: “חייבים שלום עם ישראל – כדי שנוכל להיאבק יחד נגד אסד ואל-קאעדה”.ל

ד”ר כמאל לאבוואני הוא איש של חלומות. כל חייו הבוגרים הוא חלם על דמוקרטיה, חופש וצדק במולדתו, סוריה. הוא שילם מחיר כבד על החלומות הללו. כיום הוא חולם על שלום – שלום בתוך סוריה המדממת והשסועה, ושלום בין סוריה לשכנתה מדרום, ישראל. “המהפכה יצרה הזדמנות היסטורית לשלום בין העמים”, הוא אומר “יש לנו אויבים משותפים ואינטרסים דומים. עכשיו זה הזמן. ייתכן שאחר כך יהיה מאוחר מדי”.ח
Continue reading

11Mar/13

סוריה בוחשת ברשת: האינטרנט ותנועות המחאה הסוריות

סוריה בוחשת ברשת: האינטרנט ותנועות המחאה הסוריות

 https://i0.wp.com/www.dayan.org/sites/default/files/image001.jpg?resize=289%2C198

(גרסא מקוצרת מתוך בומס ניר (2013), “סוריה בוחשת ברשת: האינטרנט ותנועת המחאה הסורית” בתוך: העם הסורי יודע את דרכו, מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה, אוניברסיטת תל אביב).

לאחר מהפכת בועזיזי בתוניס, מהפכת תחריר במצרים, ההפגנות במדינות המפרץ, ההתנקשות בנשיא תימן והפצצת מטוסי נאט”ו  בלוב, הצטרפה גם סוריה לגל המחאה הערבי. יש לזכור שבאותה עת, במרס 2011 , נראו רק ניצני “האביב הערבי”. רק חודשיים קודם לכן העלתה אסמה מחפוז, סטודנטית מצרית בת עשרים וחמש, סרט קצר לערוץ יוטיוב ובו סיפרה על הדיכוי שראתה במו עיניה. “אם עדיין יש לנו כבוד, עלינו לצאת לרחובות!”, קראה לעבר מצלמת המחשב, ראשה עטוי ח’יגאב, ועודדה את צעירי מצרים להצטרף אליה בכיכר תחריר.   שבוע לאחר פרסום הסרט, ב- 25  לינואר, הגיעו לכיכר כמעט מיליון איש, וגל המחאות הפך בבת אחת לאביב אינטרנטי מלבלב.

בשנת 2002 הצביע דו”ח חשוב של האו”ם, ה- Arab Human Development Report , על שלושה חוסרים המהווים חסמים עיקריים לצמיחה ולשינוי בעולם הערבי: היעדר חופש, היעדר ידע ומעמד הנשים. בהצביעו על היעדר הידע פירט הדו”ח את הפיגור הטכנולוגי של העולם הערבי, ששיעור חשיפתו לאינטרנט היה אז פחות מאחוז אחד של כלל האוכלוסייה. חלף עשור ושינוי דרמטי התחולל במישור הטכנולוגי במצרים: ממיליון טלפונים ניידים שהיו בידי התושבים בשנת 2000 , עלה מספרם ל 60- מיליון בסופו של העשור.

האינטרנט חדר אף הוא למזרח התיכון בממדים מרשימים: ב 2012- נמנו באזור מעל ל 90- מיליון משתמשים ברשת, פי שלושים ממספר המשתמשים בה בשנת 2000   חדירת האינטרנט הגיעה ל 36%- בתחילת גל המהפכות, אחוז מרשים בכל קנה מידה, שכבר ב 2010- עבר את הממוצע העולמי.  צעירי המזרח התיכון — שהם כ 70%- תושביו — מיהרו להתחבר. בשנת 2010 לבדה גדל מספר משתמשי הפייסבוק במזרח התיכון בשיעור של .78% נדמה שגם שליטי האזור החלו להבחין בסכנה הטמונה ברשת. משהבינו שלא יוכלו לשלוט בתכניה, ולאחר שהאופוזיציה אימצה אותה ככלי מרכזי לניהול ההפגנות וארגון פעולות המחאה, הם ניסו לסגור אותה. בתוניסיה ובמצרים שיתקו השלטונות את הרשת לגמרי, בניסיון נואש להחליש את מחנה האופוזיציה. בסוריה מיהרו לאמץ טכניקות דומות. במזכר של משרד ההגנה הסורי מ 22.5.2011- , עדיין בתחילת גל המהומות, נכתב: “יש לנתק את תקשורת האינטרנט בערים דרעא, חומץ ובאזור המזרחי )שם התחילו המהומות — נ.ב(.כמו כן יש להפחית את מהירות האינטרנט בכל שאר האזורים . “פעולה אחרונה זו של הורדת מהירות האינטרנט נדרשה בעיקר על מנת להגביל את הפצתם של קובצי וידאו, שנהפכו לכלי מרכזי בידי האופוזיציה הסורית, כפי שאפרט להלן. במקביל ניסה הממשל להקים במהירות תחנת טלוויזיה חדשה, דיגיטלית, שתתמקד בשידורי תרבות וחינוך האמורים לסייע להרגעת המהומות.

Continue reading

06Jun/12

האופוזיציה הסורית בהתקרב שעת ההכרעה

 

 

עורכים: פרופ’ עפרה בנג’ו וד”ר הראל חורב     כרך 2 גיליון מס’ 6, 6 ביוני  2012   

האופוזיציה הסורית בהתקרב שעת ההכרעה

ניר בומס

שאלת האופוזיציה הסורית ויכולתה לשמש כחלופה לשלטונו של אסד הייתה אחת השאלות המרכזיות והלא פתורות עוד לפני פרוץ ה”אביב הסורי” במרץ 2011. המשטר של משפחת אסד הצליח לבסס את עצמו במהלך 42 שנות קיומו כמערכת יציבה שלא הותירה מקום רב לפעילותה של אופוזיציה פנימית, למעט המרד של האחים המוסלמים שדוכא ב 1982 ולתקופה קצרצרה בראשית שלטונו של בשאר שנודעה בשם ה”אביב של דמשק”. בהעדר אופוזיציה פנימית משמעותית, נותרה הזירה בעיקר בידי קבוצות האופוזיציה שפעלו מחוץ לסוריה. אלה נעו בין הציר של פורשי המשטר כדוגמת ריפעת אל-אסד, דודו של בשאר, או עבד אל-חלים ח’דאם לבין הציר הפעיל של האחים המוסלמים (שהעבירו את מרכז פעילותם אל מחוץ לסוריה לאחר מאורעות 1982) כשלצדם כמה קבוצות מיעוטים, בעיקר כורדים ונוצרים. האופוזיציה כללה גם אישים ליבראלים יותר  כגון אנשי “הצהרת דמשק” -הצהרה עליה חתמו 500 אנשי רוח ופעילים סוריים ב- 2005 בקריאה לביטול חוקי החירום, לכיבוד זכויות אדם וזכויות מיעוטים ולפתיחת דיאלוג לאומי על עתידה של סוריה. כמו כן היא כללה מפלגות גולות כמפלגת הרפורמה הסורית, מפלגת אנפתאח או “הקואליציה הדמוקרטית הסורית”, שפעלו במנותק מהמתרחש בתוך סוריה. האופוזיציה הסורית שלאחר תחילת ההתקוממות כבר לא סבבה סביב אותם צירים. מחד גיסא, נראה היה שה”אופוזיציות הסמליות”, כלומר אלה שייצגו את שרידי המשטר הישן כמו גם אותן קבוצות גולות, שפעלו בעיקר לצרכי יחסי ציבור אך ללא ייצוג אמיתי בשטח – איבדו את נראותן. מאידך גיסא, התארגנויות חדשות שצמחו מהשטח סיפקן שלל של פנים חדשות הנראות כאוטנטיות יותר אף כי פחות מוכרות. בהכללה ניתן לומר שלהוציא ציר האחים המוסלמים ששמר על יציבות יחסית וכמה אישים בציר הדמוקרטי של מעגל “הצהרת דמשק”, מרביתם של אנשי האופוזיציה הוותיקים והמוכרים  נדחקו לשוליים נוכח המציאות המשתנה ומנהיגי המרד החדשים שיצאו ממנה.

Continue reading