Tag Archives: אופוזיציה

23Aug/15

משרד בחוץ: מבט אחר על משבר הדיפלומטיה הישראלית

מישהו החליט לחסל את שירות החוץ הישראלי” תקף אריה דנון, אחד מחמישה סמנכ”לים במשרד החוץ, בדיון סגור ומודלף בוועדת המשנה לענייני חוץ בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת.  “פוגרום”,  גרס אביגדור ליברמן, לשעבר השר הממונה. וכך, בעוד שאיראן למשל מפעילה 163 שגרירויות, ישראל מפעילה רק מאה ושומרת את הדיפלומטים המנוסים שלה בבניין המטה בירושלים, או בקונסוליות הנסגרות לאיטן מחוסר תקציב.י

הסמכויות הקשורות לייצוג ענייני החוץ של מדינת ישראל אכן נגזלו לאיטן מהמשרד המכיל בתוכו אוסף מרשים של דיפלומטים מנוסים, שגדל תסכולם, ובצדק, נוכח מה שכונה “ביזור הסמכויות”.  המשרד לא מוביל שורה של נושאים, שבוזרו בין משרדים שונים – קיימים וחדשים: שיתוף הפעולה האזורי (משרד המוגדר לנושא זה ;( . (העבודה מול הקהילה היהודית בתפוצות (משרד המוגדר לנושא זה) ;  הנושאים ה”אסטרטגיים” ובכללם הנושא האיראני (המשרד לעניינים אסטרטגיים); ריכוז הפעילות בנושא תנועת החרם  (המשרד לעניינים אסטרטגיים); נושאים ביטחוניים (האגף מדיני בטחוני במשרד הביטחון ); ונושאים “זניחים” כגון תהליך השלום או היחסים עם מדינות ערב (משרד ראש הממשלה).י

מה שנשאר ממדיניות החוץ, טוענים לא מעט מחברי במשרד, הוא תדרוכים דיפלומטיים, פגישות פרוטוקול ומעט פרויקטים המנוהלים מהמטה בירושלים. אין ספק שזהו לא מצב תקין וצדק מייקל אורן, השגריר לשעבר בוושינגטון, שאמר שמשרד חוץ חלש הוא פגיעה בביטחון הלאומי של ישראל“. הפרדוקס המתמשך של דיפלומטים הספונים במשרדיהם בהיעדר תקציב הפעלה או סמכויות עבודה – כדאי שייפתר, אך בהזדמנות זו ראוי לערוך חשבון נפש על מנת להזכיר שעניין הרלוונטיות של משרד החוץ לא מתמצה רק בתקציבו.ח

Continue reading

06Jun/12

האופוזיציה הסורית בהתקרב שעת ההכרעה

 

 

עורכים: פרופ’ עפרה בנג’ו וד”ר הראל חורב     כרך 2 גיליון מס’ 6, 6 ביוני  2012   

האופוזיציה הסורית בהתקרב שעת ההכרעה

ניר בומס

שאלת האופוזיציה הסורית ויכולתה לשמש כחלופה לשלטונו של אסד הייתה אחת השאלות המרכזיות והלא פתורות עוד לפני פרוץ ה”אביב הסורי” במרץ 2011. המשטר של משפחת אסד הצליח לבסס את עצמו במהלך 42 שנות קיומו כמערכת יציבה שלא הותירה מקום רב לפעילותה של אופוזיציה פנימית, למעט המרד של האחים המוסלמים שדוכא ב 1982 ולתקופה קצרצרה בראשית שלטונו של בשאר שנודעה בשם ה”אביב של דמשק”. בהעדר אופוזיציה פנימית משמעותית, נותרה הזירה בעיקר בידי קבוצות האופוזיציה שפעלו מחוץ לסוריה. אלה נעו בין הציר של פורשי המשטר כדוגמת ריפעת אל-אסד, דודו של בשאר, או עבד אל-חלים ח’דאם לבין הציר הפעיל של האחים המוסלמים (שהעבירו את מרכז פעילותם אל מחוץ לסוריה לאחר מאורעות 1982) כשלצדם כמה קבוצות מיעוטים, בעיקר כורדים ונוצרים. האופוזיציה כללה גם אישים ליבראלים יותר  כגון אנשי “הצהרת דמשק” -הצהרה עליה חתמו 500 אנשי רוח ופעילים סוריים ב- 2005 בקריאה לביטול חוקי החירום, לכיבוד זכויות אדם וזכויות מיעוטים ולפתיחת דיאלוג לאומי על עתידה של סוריה. כמו כן היא כללה מפלגות גולות כמפלגת הרפורמה הסורית, מפלגת אנפתאח או “הקואליציה הדמוקרטית הסורית”, שפעלו במנותק מהמתרחש בתוך סוריה. האופוזיציה הסורית שלאחר תחילת ההתקוממות כבר לא סבבה סביב אותם צירים. מחד גיסא, נראה היה שה”אופוזיציות הסמליות”, כלומר אלה שייצגו את שרידי המשטר הישן כמו גם אותן קבוצות גולות, שפעלו בעיקר לצרכי יחסי ציבור אך ללא ייצוג אמיתי בשטח – איבדו את נראותן. מאידך גיסא, התארגנויות חדשות שצמחו מהשטח סיפקן שלל של פנים חדשות הנראות כאוטנטיות יותר אף כי פחות מוכרות. בהכללה ניתן לומר שלהוציא ציר האחים המוסלמים ששמר על יציבות יחסית וכמה אישים בציר הדמוקרטי של מעגל “הצהרת דמשק”, מרביתם של אנשי האופוזיציה הוותיקים והמוכרים  נדחקו לשוליים נוכח המציאות המשתנה ומנהיגי המרד החדשים שיצאו ממנה.

Continue reading