גל המחאה שהחל כנגד הריסת הפארק הציבורי גזי באיסטנבול צבר תאוצה הן בגלל התגובה הכוחנית של המשטרה ברחבי טורקיה הן בגלל הצטברות של כעס על השיטות הכוחניות של הממשלה בכלל ועל האסלום הזוחל של המרחב הציבורי (בגרפיטי קולע ליד שכונת טקסים נכתב: “אסרתם על מכירת אלכוהול אז האנשים התפכחו!”). בזמן שהתקשורת הישראלית התמקדה בעסקת הפיצויים למשפחות נפגעי המאווי-מרמרה, הטורקים החלו במחאה חברתית משלהם במטרה לשנות את מדיניותה של הממשלה, ואם אפשר, גם את אלה העומדים בראשה.
טורקיה, הדמוקרטיה המוסלמית בעלת החזות האירופאית כמעט הנשקפת מרחובות איסטנבול, רחוקה מלהתנהל בסטנדרטים של האיחוד האירופי שאליו ביקשה להצטרף. כבר כמה שנים שהיא מככבת במקום השני ברשימת המדינות המובילות במאסר עיתונאים. על פי הארגון לשיתוף פעולה אזורי באירופה, ה-OSCE, שישים ושבעה עיתונאים טורקיים נמצאים מאחורי סורג ובריח, המספר הגבוה ביותר מבין חמישים ושבע חברות הארגון. בשנה שעברה עמד מספר העיתונאים הכלואים על תשעים וארבעה, מספר שעבר את המספר המדווח של העיתונאים הכלואים במתחרותיה, איראן וסין.
מסריה של ההסברה הישראלית (המוצלחת) ביוטיוב, לא הגיעו כלל לאזרחי טורקיה. ומדוע? כי יוטיוב חסום בטורקיה – ולא רק הוא, אלא אלפי אתרים נוספים. על מדיניות הצנזורה של השלטון הטורקי