פורסם ב- NRG חדשות
14/5/2007
פיגוע נוסף על גבול השומרון, קסאם בשדרות ושימוע נוסף לנשיא הנבצר החזירו עד מהרה את החיים למסלולם, עוד לפני שצוותי הניקוי בתל-אביב סיימו את מלאכת החזרת כיכר רבין לקדמותה. גם הפוליטיקה, כך נראה, מאיימת לחזור למקומה, ולראייה, לבני כבר הסכימה “לעבוד במשותף” עם אולמרט כדי לקדם את התהליך המדיני. כותרות חדשות יתפסו את מקומן של הישנות, ואולי עד ה”וינוגרד הבא” ישאירו לנו קצת שקט של אחרי הסערה.
ובין כל אלה ישפכו עוד כמה מילים על ההפגנה הגדולה, הההפגנה שתזכר, אולי, כתחילתו של מהפך. קצב האירועים, לצערי, עדיין בעוכרנו. דומני שכבר זמן רב מידי הורגלנו לגודש של “אייטמים” יומיים שאינם מצליחים להצטופף אפילו לתוך עשרות מהדורות ודיווחי החדשות המומטרים עלינו מידי יום מכל אמצעי תקשורת.
ובתוך הגודש הזה, מה הפלא שהורגלנו לדבר קצר, להקשיב מהר ולטפל רק בכאן ובעכשיו, שהרי מחר יהיה כבר “כאן” חדש שידרוש תשומת לב. הכל דחוף כאן, אפילו דברים חשובים האמורים לדרוש מידה, ולו קטנה, תשומת לב.
כאסטרטגיית הסתגלות לקצב המוטרף הזה, השכילו אנשי הספין כבר מזמן למצוא סיסמא לכל קמפיין. מילה אחת או שתיים, המסמנות פתרונות פשוטים לבעיות מורכבת: “דור שלם דורש שלום”; “מושחתים נמאסתם”; “אולמרט הביתה” או “כשלונרים”. לפעמים מתפתים אנו להאמין שאכן הספין הוא הנכון. שאם נצעק “שלום” מספיק חזק הרי שזה פשוט יגיע ושאם יעלם לו אולמרט יעלמו פתאום הבעיות. בכלל, כל שצריך הוא להחליף את ההנהגה ולא את התפיסות שהובילו ממשלות שונות לטעויות חוזרות ונשנות של תפיסה וקונספציה.
סיבה מספיק טובה להחלפת הנהגה
מעבר להצבעה על אחריותם האישית של ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ”ל לשעבר לאירועים בלבנון בקיץ שעבר, מצביע וינוגרד על שורה של ליקויים במערכות קבלת ההחלטות, העדר דיון רציני בחלופות ובאסטרטגיה ועל שאלות שצריכות היו להישאל מצידם של גורמים רבים. עוד מדובר בדוח על “כשלים חברתיים”, על “תהליכים חברתיים עמוקים המגיעים כדי שינויים באתוס החברתי עצמו” ואף על כך ש”בדק הבית בצבא, המתחייב מן הממצאים, הוא עמוק ויסודי עד מאוד”.
אבל משום מה, דווקא נושאים אלה לא נידונו בהרחבה בדוח הביניים ודומה שהם נפקדים גם מהדיון הציבורי הסובב אותנו. אך למרות כל זאת, דומני שהיה משהו מאוד אמיתי בהפגנת ההמונים בכיכר. המלחמה האחרונה הצטרפה לתחושת מיאוס, שהלכה והתעצמה ככל שנקפו ימי הנשיא הנבצר, השר הנחקר, העסקן הנשקן ועסקות הנדל”ן. נמאס קצת מכל אלה, וזו, כשלעצמה, סיבה מספיק טובה להחלפת הנהגה. עוד ניתן לומר, שמעבר לסיסמאות יושבים בצד המפגין גם אנשים רציניים וראויים כעוזי דיין, שידועים דווקא ככאלה שאינם מעדיפים את הספין על פני שיקול הדעת.
אך הקצב מהווה סכנה גם להם ותרבות הספין הינה בעוכריהם. השינוי הראוי לא נעוץ באדם כזה או אחר, אלא בהחזרת החשיבה והמחשבה לשיח הציבורי. נעוץ הוא בשיח הנסוב סביב תוכניות ורעיונות ולא סביב סיסמאות. נעוץ הוא במערכות ובמבנים של קבלת החלטות, כאלה שלא יוחלפו אוטומטית על ידי האדם שיוכתר כראש הממשלה הבא. נכון, לקיחת אחריות הינה צעד ראשון, חשוב והכרחי, אבל יש לזכור שמסע של אלפי מילין לא נגמר בצעד אחד קטן.