מחשבות על הארץ המובטחת, ירדן, יולי 2011

אנו מסיימים את ארבעת הימים האלה בהר נבו, המקום אשר עליו נאמר ” מנגד תראה את הארץ ואליה לא תבוא “. חשבתי לי לרגע, בעודנו יורדים בכביש המתפתל בואכה ים המלח, שמשהו סימלי יש בכל זה. משה, חוזה המדינה הקדמון שרבב לא דבק בו, מסיים כך את דרכו ההיסטורית ומפנה את מקומו למנהיג אחר שיידרש לעבודה המלוכלכת מעט יותר של הכיבוש. החזון והטוהר כמו גם הובלת העם קשה העורף במדבר לא כמוהה כמסעות המלחמה העתידים לבוא וככיבושה של ארץ זבת חלב ודבש שרבים חמדוה, רבים כבשוהה ועדיין אין היא חופשייה עד היום. מעט אחר כך, עת נפרדים אנו מגמא’ל ואוסמה בגשר אלנבי. מתברר שמחשבו של גמא’ל הוחרם. לאחר כמה שיחות הובטח שיוחזר לבסוף לאחר קנס בסך 400 שקלים בגין אי רישום המחשב ביציאה. את הסיפור הזה אנו מקבלים עת נכנסים אנו לגבול בבית שאן. גם זוהי, מסתבר,  חלק מברכת הבית שלנו וזו של חברינו החדשים מצידו הפלשתיני של הגבול.ע

אך הפיתול הזה, האחרון, הוא רק אחד מיני פיתולים רבים שליוו אותנו לאורך המסע שהחל ביום חמישי האחרון במרכז התרבות של עמאן. שם, באולם מלכותי ויפה, נפתח הכנס בנוכחותו של ראש ממשלת ירדן לשעבר, ד”ר עדנאן בדראן. אלא שהפתיחה היפה הופרעה בהתפרצותו של אחד המשתתפים, ירדני ממוצא פלשתיני, שהכריז על פרישת קבוצתו מהועידה עקב נוכחותם של ישראלים בקהל.

 

ואכן, הכנס שכותרתו הייתה “ Transforming Conflict: Sharing Tools for Cross-Cultural Dialogue

מייד הפך לעוד זירת התגוששות סביב הנושא שנדמה והוא  היציב היחידי במזרח התיכון המתחדש שלנו: הסכסוך הישראלי פלשתיני. וכך, בעוד המארגנים מנסים להתמקד בטכניקות דיאלוג, בכלים למשא ומתן וקבלת האחר, השטח הכתיב סדר יום קצת אחר. “תתביע”, או נורמליות בעברית צחה הייתה המילה שעלתה לשולחן לא פעם. לאחר הצעקות של היום הראשון והעדרותם של קבוצת משתתפים ירדניים אחריה, הגיע תורה של משלחת אחרת, ארבעה צעירים פלשתינים שמומנו על ידי ארגון קוויקרי  (American Friendship League) שדרש שיפרשו גם הם. הקנדים שבמשלחת, mediators by trade, הצליחו לשכנע אותם להסביר את החלטתם, מה שיצר דיון מרתק הממחיש את האבסורד שבו אנו נמצאים. מחד, “משלחת פלשתינית” שכללה ארבעה בינהם שני אזרחי ישראל ודרוזית אחת שכל משפחתה משרתת בצה”ל. מאידך, ישראלים שבאו לדבר ונאלצים לשמוע מדוע הדיאלוג עצמו אסור. ובתווך, הפלשתינים מהגדה שעכשיו אמורים להגן על זכותם לדבר בלא להיות נאשמים בבגידה במולדת. המשלחת הפלשתינאית הזו הגיע איתנו, במסגרת ארגון פצועים חוצי גבולות המאגד פעילים שחוו בעצמם את טעמו המר של המאבק שהחליטו לנסות ולקדם מעט גם את השלום. עכשיו חברינו הפלשתינים, חלקם בוגרי הכלא הישראלי על חלקם באינתיפדה, מנסים לשכנע את הירדנים, הפלשתינים- הירדנים והפלשתינאים האחרים, שהפטריוטיות שלהם היא לא פחות פלשתינית מגישת ה”לא לדבר” של אחיהם כאן. הדיון לא נסוב סביב סוגיית השלום או פיתרון הסכסוך אלא סביב החרמת הדיאלוג עד לזמן שיהיה פיתרון, אז, מסתבר, כבר מותר  יהיה לדבר.   ונדמה לי שזהו חלק מהיופי של הדיאלוג הזה, שנסוב על למה אסור לדבר ומוכתב על ידי ארגון נוצרי שמושבו בארצות הברית הרחוקה.

ובצילן של השיחות האלה ממשיכות השיחות האחרות הרשמיות יותר והרשמיות פחות. אך הועידה כמרקחה. ביום שישי, לאחר עוד פגישה שלא מן המניין ופרישת המשלחת הפלשתינית האחרונה נסוב אחד הדיונים על זהות. אחד הדוברים ממדבה הפליא במסורת הפלורליסטית של החברה הירדנית שמקבלת גם נוצרים, גם פלשתינים וגם בידואים לשורותיה. במדיבה, מקום בו נמצאה אחת מהמפות העתיקות ביותר של ירושלים (אותה גם זכינו לראות)  , יש גם מסגד על שמו של ישו. גם היהודים, כך נאמר לנו, מוזמנים לחוות את הסובלנות הזו, סובלנות שבאה לידי ביטוי למשל בכך שלא תמיד מרשים הירדנים להכניס תשמישי קדושה כגון תפילין לארצם ולבטח שלא להסתובב עם כיפה ברחובות עמאן. אך אז ירד הערב. נורית ארגנה הדלקת נרות וניסים ואנוכי הורדנו את היין וגביע הקידוש. לא פחות משבעה אנשים שונים קפצו עלינו ובכלם מנהל המלון בבקשה שנפסיק ומייד. עוד אורחים ישנם כאן, אמרו, ובכלל, לא מקובל העניין. המולה התפתחה שם ובצד התכנסה קבוצה ירדנית כעוסה במיוחד שצעקו בערבית על מארגן הועידה.  הרבה שיחות עוררה גם הפרשה הזו ועלאה, סטדודנטית מתוקה עימה ביליתי כמה שעות שיחה במהלך הועידה, אמרה לי בצער שגם בזה אשם הכיבוש ושכיפה על הראש משמעותה מנתחל קיצוני המוכן להרוג ושאת הרושם הזה יקח קצת זמן לתקן. נגד זה כבר קשה לדבר ומכל מקום, הסובלנות, מסתבר, שייכת גם היא לדיון אחר.

לאחר קצת מאמץ חוזר סדר היום לכנו. מציגים מיזמים, לומדים שיטות משא ומתן, מדברים על ה”אחר” וה”שונה” ופוזלים למקומות אחרים בעולם שאולי יוכלו ללמד אותנו איזה דבר.

ואז שוב המולה. הקבוצה הירדנית מתבקשת לצאת לפגישה דחופה ולאחריה מסתבר שאורח חשוב, השריף זייד  בין חוסין, דודו של המלך ואחד מאנשי המפתח של ממשל הקודם מגיע לבקר. ההמולה וההתרגשות בשיאה . כסאות זזים, שולחנות מתנקים ובלי שהבנו, מסתבר שיש הופעה שלמה שהוכנה על ידי נציגי המשלחת הירדנית. השריף, הרגיל בכל אלה, דומה כמשתעמם מעט במהלך המיצג שהוכן לכבודו. אך מאוחר יותר הוא מציג את משנתו שלו שעיקרה מדיניות ירדן בנושא הישראלי והפלשתיני ובחירתה האסטרטגית של ירדן בנורמליות דווקא, צעד שדווקא הביא להתקדמות בסוגיה הפלשתינית, הוא טען.  לא כולם מסכימים ושוב, מסתבר, מדברים על הנורמליות. אחד ממנהיגי הסטודנטים הירדניים מעז למחות באזני השריף על המדיניות הפתוחה כלפי ישראל – אך זה מזדרז להפסיקו. “נורמליות היא עניין אישי, לא לאומי,” אמר. “אתה רשאי להחרים את ישראל אך אל תכריח אותי לעשות זאת….ואם אני רוצה לטוס ולטבול בים של תל אביב, הרי שזכותי המלאה לעשות גם את זה”. גם המילים האלה הוטלו כפצצה על הקהל שהמשיך להתווכח.

ימים עמוסים הם אלה אך גם סופם מגיע. שעות הערב מתאימות לשיחות אחרות, רגועות קצת יותר ואפשר אפילו להחליף אווירה מול הנוף היפה של שמיסאני או רחוב הקשת. ערב אחד ישמעל אפילו לוקח אותנו לדיסקו ירדני (מקום שהזכיר לא מעט את מועדן הריקודים הקודם בו הייתי שמשופע היה בכאלה שנראו כשיחי’ם סעודיים שלצידן חיללו נערות מהמפרץ בתקווה לקבל איזה בקשיש). השיחות היותר טובות התקיימו בשעות האלה, בין הריקודים והמוזיקה שתמיד מקרבת אנשים ובין הידיעה שזמן הקסם יחלוף עוד מעט ועולם המציאות המנוכר עוד יותר יחכה לכל אחד מאיתנו בשובו. למרות הכל דומני שבכל זאת נפתחנו. גם אני, למרות ביקורתי לנרטיב שמולי, לא יכולתי שלא להעריך את הגישה הירדנית, הגאה, הבוטחת והנבונה בדרך כלל. פעמים גם קשה היה למצוא תשובות, כמו מדוע אנו מקשים על קבלת ויזות לכל ירדני ממוצא פלשתיני גם כשברור שמדובר בביקור בלבד ולא במימושה של זכות השיבה? ומדוע הרושם שהשגרירות שלנו משאירה כאן חייב להיות חמוץ כל כך? כמובן שהד קולותיהם של ליברמן וכמה מחבריו נשמעים מכאן מוגברים וצורמים אף יותר…ומאידך, לא מפסיק אני להתפלא כיצד ירדני בוגר אוניברסיטה עדיין מאמין שהפרוטוקולים של זקני ציון הינו ספר שנכתב על ידי יהודים ומייצג סדר יום יהודי עכשווי ורלוונטי וכיצד עדיין תקועים אנו בחפירות מתחת להר הבית, בנסיונות לפוצץ את אל אקצה ובבדיות קונספירציה אחרות הנשמעות כאן כאמיתות כואבת שכלל לא ניתן להכחישן. אך הלבבות נפתחו למרות כל אלה ובסוף התהליך הבנו שמילים מצליחות, לפעמים, להפיל גם קירות. העיתונאית הלבנונית שתרגמה, אמרה ושבתה את לב כולנו;  הפקיסטנית השקטה שגם לה הייתה זו הפעם הראשונה בה פגשה יהודי ; הסטודנטים הירדנים שליוו אותנו עד שערי הגבול, השאירו גלויות וכתבו כדי לוודא שהגענו בשלום.ללא ספק השאירו אנשים טובים את חותמם בליבי שלי וגם בליבם של אחרים.

 

כמה ימים אחר כך, רוטשילד, תל אביב. הימים האחרונים השכיחו כמעט שהאדמה המקומית שלנו גם היא רועדת. אני נעצר לשיחה על המצב מתחת לשלט רוטשילד\פינת תחריר אך בעיקר יושב ומקשיב להמון אדם העסוק בהרבה שיחות על המחר, שיחות אמיתיות, מהלב שנראה ויביאו שינוי חברתי יותר מהר מועידת הנשיא המעונבת בה הייתי לא מזמן שהתיימרה לעשות בדיוק את זה. כמה תחנות יש בדרך הארוכה מכיכר הבימה לרחוב אלנבי ועד הגיעי לשם אני שומע הרבה על ערכים, על חינוך, על כלכלה ועל חברה וגם סתם, שומע שירים, מוזיקה וחש את הקרנבל הפוליטי הגדול ביותר שידעה הארץ הזו. במבט נוסטלגי אני נזכר בתנועת הנוער שלי, נוער לנוער, בה נכנסנו לא פעם לנושאים האלה כמו גם לאחריות החברתית שלנו לארץ הזו. הימים ההם עברו מזמן חשבתי אך לפתע הם הפציעו לי שוב לפני, ממש ליד סימטת תחריר העברית המתחדשת. גם כאן וגם בירדן יכולתי לחוש באנרגיה צעירה של עשייה פוליטית. גם כאן וגם מעבר לגבול לא כולם הסכימו עם כולם (ושם, בירדן, החליטו לא מעט שתפקידם הוא לצעוק ולברוח ולא להישאר ולשנות). אך כאן, ברוטשילד, שוב התמלאו ברוח מפרשי התקווה. יש משמעות למילים ובסופו של דבר, ימצא הזמן הנכון בו ימצאו המילים שהשארנו שם את דרכם לעשייה.

Leave a Reply

Your email address will not be published.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.