“מישהו החליט לחסל את שירות החוץ הישראלי” תקף אריה 
דנון, אחד מחמישה סמנכ”לים במשרד החוץ, בדיון סגור ומודלף בוועדת המשנה לענייני חוץ בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת. “פוגרום”, גרס אביגדור ליברמן, לשעבר השר הממונה. וכך, בעוד שאיראן למשל מפעילה 163 שגרירויות, ישראל מפעילה רק מאה ושומרת את הדיפלומטים המנוסים שלה בבניין המטה בירושלים, או בקונסוליות הנסגרות לאיטן מחוסר תקציב.י
הסמכויות הקשורות לייצוג ענייני החוץ של מדינת ישראל אכן נגזלו לאיטן מהמשרד המכיל בתוכו אוסף מרשים של דיפלומטים מנוסים, שגדל תסכולם, ובצדק, נוכח מה שכונה “ביזור הסמכויות”. המשרד לא מוביל שורה של נושאים, שבוזרו בין משרדים שונים – קיימים וחדשים: שיתוף הפעולה האזורי (משרד המוגדר לנושא זה ;( . (העבודה מול הקהילה היהודית בתפוצות (משרד המוגדר לנושא זה) ; הנושאים ה”אסטרטגיים” ובכללם הנושא האיראני (המשרד לעניינים אסטרטגיים); ריכוז הפעילות בנושא תנועת החרם (המשרד לעניינים אסטרטגיים); נושאים ביטחוניים (האגף מדיני בטחוני במשרד הביטחון ); ונושאים “זניחים” כגון תהליך השלום או היחסים עם מדינות ערב (משרד ראש הממשלה).י
מה שנשאר ממדיניות החוץ, טוענים לא מעט מחברי במשרד, הוא תדרוכים דיפלומטיים, פגישות פרוטוקול ומעט פרויקטים המנוהלים מהמטה בירושלים. אין ספק שזהו לא מצב תקין וצדק מייקל אורן, השגריר לשעבר בוושינגטון, שאמר שמשרד חוץ חלש הוא פגיעה בביטחון הלאומי של ישראל“. הפרדוקס המתמשך של דיפלומטים הספונים במשרדיהם בהיעדר תקציב הפעלה או סמכויות עבודה – כדאי שייפתר, אך בהזדמנות זו ראוי לערוך חשבון נפש על מנת להזכיר שעניין הרלוונטיות של משרד החוץ לא מתמצה רק בתקציבו.ח
מתוך היכרות אישית ארוכת שנים עם הנושא, כולל נוכחות בפורומים בינלאומיים שונים בהם נידונים נושאים הקשורים לישראל, לאזור וליחסים הבילטרליים מול שחקני מפתח ישנים וחדשים, בולטת היעדרותו של משרד החוץ, ולא מטעמי תקציב. נכון, עדיין יש לא מעט ארוחות דיפלומטיות, קבלות פנים ואירועים בהם דיפלומטים ושחקנים אחרים יכולים להיפגש, אך העשור האחרון (ולבטח השנים האחרונות שמאז ה”אביב הערבי”) סימן מעבר לדיפלומטיה אחרת, שאולי בצדק זלגה ממשרד החוץ לאחר שזה המשיך להגן על מצודותיו הדיפלומטיות.ח
יש לא מעט דוגמאות לקושי ההסתגלות של משרד החוץ למצב החדש: מתנגדי משטר מצרים ופעילי חברה אזרחית שהתדפקו על דלתותיו נענו שמשרד החוץ מדבר רק עם נציגי מדינות, ולבטח לא עם פעילי חברה אזרחית או אופוזיציה שלעולם לא יהיו בעלי השפעה במצרים. משרד החוץ לא רצה לסכן את מערכת היחסים החשובה בין ישראל לבין שכנתה מדרום, ולכן לא מצא דרך לדבר עם שחקנים אחרים מחוץ למעגלי המשטר, מה שהותיר את המשרד חסר אונים לנוכח חילופי השלטון שם.ד
כך גם בזירה הסורית, למרות ששם לא היו יחסים דיפלומטיים מונחים על הכף. נציגי המשרד סירבו לפגוש נציגים של קבוצות אופוזיציה וחברה אזרחית ששאפו לדיאלוג עם ישראל. במקרים הבודדים שהתקיימו פגישות כאלה בנוכחות נציגי המשרד, היו אלה דיפלומטים ותיקים שהעזו לעשות זאת בניגוד לקו המנחה מירושלים. בשנים האחרונות מתכנסים לא מעט פורומים בהם נפגשים נציגים מהאזור ובכללם – אקדמאים, חוקרים ואנשי חברה אזרחית. קרנות בין לאומיות מכנסות פורומים כאלה על מנת לאפשר דיאלוג בלתי אמצעי, כשבשוליו מתרחשות לא מעט שיחות מעניינות. גם כאן, כמקובל, לא תמצאו את אנשי משרד החוץ. אלו כנראה לא זירות ‘דיפלומטיות מספיק’ (ולכן הן מתאימות יותר כנראה לאנשי משרד ראש הממשלה או לאנשי המשרד לשיתוף פעולה אזורי, שהחלו למלא בהדרגה את הואקום).ד
ביקורים של נציגים של כוחות חדשים במזרח התיכון ; העבודה מול הכורדים ; כנסים חשובים בהם ניתן להיפגש עם נציגים סורים; המאמץ ההומניטרי בסוריה ושיתופי הפעולה הנרקמים – כל אלה הובלו ומובלים על ידי אחרים. גם הפגישה ההיסטורית בוושינגטון, שבה נפגש דורי גולד עם הגנרל הסעודי אנואר א-שקי, התרחשה במסגרת המועצה ליחסי חוץ האמריקאית, וכמובן ללא משרד החוץ בתמונה (אם כי מינויו של גולד למנכ”ל משרד החוץ דווקא מבשר טובות בעניין זה).ד
קונסוליות הן אכן דבר חשוב וכך גם דיפלומטיה וההשקעה בה, אך אין בכך תחליף להבנה שהרלוונטיות של משרד החוץ אינה קשורה אך ורק לגודל תקציבו. אולי כדאי דווקא לסגור מספר נציגויות, לקח נוסף מקו בר לב ההיסטורי שהזכיר כבר אז שמוצב סטטי לא תמיד ייתן פתרון לעולם הנהיה דינאמי יותר מרגע לרגע. חזקה על משרד החוץ ועל השר האחראי להבין טוב יותר את עולם הדיפלומטיה המשתנה בכדי להחזיר את משרד החוץ למקומו הראוי.ד
ד”ר ניר בומס הוא חוקר במרכז משה דיין לחקר המזרח התיכון ואפריקה. הוא שירת בשגרירות ישראל בוושינגטון בשנים 2001-2000. פורסם ב “שורטי”, INSS.