In recent weeks tensions along Israel’s northern front have erupted on several locations – steeply exacerbating the prospects for wider escalation.
Are we on the brink of war despite widespread domestic unrest in all the member-states involved? Panel: – Jonathan Hessen, Host. – Amir Oren, Analyst. – Brigadier General (Res.) Yossi Kuperwasser – Project Director on Middle East Developments, Jerusalem Center for Public Affairs. – Dr. Nir Boms, Research Fellow, Moshe Dayan Center at Tel Aviv University.
U.S. Secretary of State Mike Pompeo (l) speaks with the Emirati Ambassador to the U.S. Yousef Al Otaiba at the NYU Abu Dhabi campus in Abu Dhabi, Jan. 13, 2019. (ANDREW CABALLERO-REYNOLDS/AFP VIA GETTY IMAGES)
By Stasa Salacanin
THE ISRAELI PRIME MINSTER’S plan to effectively annex parts of the occupied West Bank has created a major uproar in the international community and media. While almost the entire world strongly opposes Israeli unilateral actions, which will have severe security ramifications possibly leading to a new intifada, the reaction of the Gulf Arab states remains a great puzzle.
בגולן של 2020, כמו בגולן של שנת 636, המאבק מול איראן חייב לקחת בחשבון את שליחיהם ואת הגעתם של כוחות עוינים מחזיתות אחרות. הם כאן כדי להתכונן לקרב הבא שכנראה עוד יגיע. לנו מוטב להיות מוכנים ולא להילחם שם לבדנו. ההיסטוריה מלמדת שלא מעט קרבות מסתיימים בתבוסה בשל ההכנה לקרב של האתמול, ולא לקרב של המחר
מפת אזור קרב הירמוך, הריבוע הלבן מסמל את האזור המכוסה על־ידי מפות הקרב
“ואולם (האחרים) אשר שיערו כי עומדים הם לפגוש את אללה, אמרו, מה רבים המחנות הקטנים אשר גברו על מחנות גדולים מהם, כאשר הרשה אללה. אללה עם העומדים בעוז רוח”. (הקוראן, סורה 2:249).ך
קרבות רבים ידעה רמת הגולן, ודומה לעיתים כי ביקשו הם להחיות מעט את אש הלבה הגעשית ששכחה לפני עשרות אלפי שנים. במאמר זה נדון באחד מהקרבות האלה – קרב הירמוק שהתרחש בין 20-15 באוגוסט, שנת 636, ברמת הגולן הסורית, ממש מעבר לרוקאד ולגבול שבין סוריה וישראל. זהו קרב ששינה את המזרח התיכון הישן, אך דומה שהדיו מגיעים גם לימינו אנו.כ
במרכזו עמד ח’אלד בן אל־וליד, המכונה גם סיף אללה אל־מסלול (חרבו השלופה של אללה). וליד, אחד המתאסלמים הראשונים ומבני לוויתו של הנביא מוחמד, נחשב לאחד המצביאים הגדולים בהיסטוריה שלא הובס מעולם.כ
“שכנות טובה”, מבצע הסיוע של צה”ל בדרומה של סוריה בא אל סופו בחודש יולי האחרון. מציאות הגבול שהשאיר המבצע אחריו, פותחת פרק חדש בסיפור המעורבות הישראלית בסוריה.ע
מרכז דיין, צומת המזרח התיכון
ב-21 ביולי 2018, הצליח צה”ל לפנות בחשכת הלילה, לאחר מספר שבועות של תיאום, כמה מאות מחברי ה”קסדות הלבנות”, ארגון ההצלה הסורי שנודע בין השאר בדיווחיו על השימוש בנשק כימי שנעשה מצד משטרו של אסד נגד המורדים. המפונים – שזוהו כולם שמית על פי רשימות שהוכנו מבעוד מועד – הועברו לירדן ומשם המשיכו רובם לאנגליה ולגרמניה, המדינות הקולטות שהסכימו לקבלם.[1] מבצע החילוץ הזה היה במידה רבה “שירת הברבור” של מבצע “שכנות טובה”, שמה של היחידה שניהלה את פעילות צה”ל בסוריה. זו גם הייתה הפעילות חוצת הגבול האחרונה של צה”ל ב”דקה התשעים”, מעט לפני שצבא סוריה חזר באופן רשמי לאייש את מעברי הגבול, לאחר שנים בהם דרום סוריה – מחוזות דרעא וקונייטרה הסמוכים לישראל, התנהלו כמובלעת עצמאית למחצה בשליטת מיליציות מורדים. בראשית יולי נפרצו קווי ההגנה ובתהליך מהיר שכלל גם סדרה של “הסכמי הסדרה”, שאינם אלא הסכמי כניעה או פינוי מרצון, החל צבא סוריה להתקדם דרומה. קווי המורדים נפלו במהירות, בעיקר מתוך הבנה שאין בכוחם לעצור מתקפה נגד כוחות צבאיים גדולים ועדיפים בהרבה. יתר על כן, בשלב זה של הלחימה איבדו כוחות המורדים את תמיכת פטרוניהם (למעט אלה הפועלים תחת המטרייה האמריקאית באזורים הכורדיים), בשעה שמשטרו של אסד המשיך להינות מתמיכתן של רוסיה ואיראן. המתקפה המהירה והסכמי ההסדרה יצרו גל חדש של עקורים פליטים ומחנות אוהלים סמוך לגבולה של ישראל. כ-30,000 פליטים סורים התמקמו מצידה השני של גדר המערכת, שיגרו קריאות ונשאו שלטים בבקשה להיכנס לישראל.[2] ישראל, מצידה, המשיכה להעניק סיוע הומניטרי למחנות החדשים אך הצהירה שלא תוכל לעשות יותר מכך לשינוי מאזן הכוחות בדרום. ח
