אירועי הימים האחרונים אינם פשוטים ומעוררים לא מעט מחשבות שהתעצמו דווקא לנוכח מעורבותי במפר קבוצות העוסקות בדו קיום ובנסיון לשמר את התקווה לשלום באזורנו. אני מצרף משהו מהמחשבות האלה המתייחס לשאלה שמשום מה לא מוצאת את מקומה כאן – היכן נמצא קולו שלמחנה השלום? אשמח לשמוע את דעתכם על הפוסט הזה ותודתי נתונה לידידי היקר, עידו מזרחי, על שסייע בחשיבה ואף מצא את הציטוט המובא כאן מספר הלימוד הפלשתינאי.ג
Cause out on the edge of darkness, there rides a peace train Oh peace train take this country, come take me home again
“כי על קצה החשיכה,
שם דוהרת רכבת השלום
,הוי רכבת השלום, קחי את הארץ הזאת
בואי לקחת אותי הביתה שוב”ע
קאט סטיוונס/ יוסוף אסלאם
האירועים סביב טרגדיית “משט החופש” ממשיכים להתגלגל, אולם העולם כבר נשטף בגלים של הפגנות, גינויים וקריאות נקם. הניסיון הישראלי להשתלט על שש ספינות אזרחיות הסתיים במותם של עשרה אנשים ובפציעתם של שלושים, וכונה על-פי רוב “קטלני”, “לא אנושי” או ” חסר- פרופורציה ” במקרה הטוב.
הגינויים, למעשה, הגיעו מכל החוגים הדיפלומטיים. מזכ”ל האו”ם באן קי-מון גינה את האלימות ודרש הסברים. שר החוץ הרוסי כינה את הפעולה “הפרה דוחה של החוק הבינלאומי”. נשיא מצרים, חוסני מובארכ גינה את השימוש המופרז והבלתי-מוצדק בכוח ותורכיה מסרה שייתכן ויחסיה עם ישראל לא יתאוששו בעקבות “התקפה בלתי-אנושית” זו.י
מספר שאלות רק החלו לרחף באוויר; כיצד ההשתלטות הישראלית, וזאת עוד לאחר פרק זמן מספיק לתכנון ויכולות מתקדמות, הסתיימה בכמות גדולה כל-כך של אבידות ופצועים? האם רמת הכוח וטקטיקת הפעולה הייתה מוצדקת? מה קרה להבטחה של “פעולה בלתי-אלימה”? ומה היה טבעה האמיתי של השיירה “ההומאניטארית” הזאת?י
